מחקר המתקיים בימים אלו בישראל ובארה"ב בהובלת יו"ר גישה לחיים פרופסור בן קורן. המחקר מתקיים תחת אישור הלסינקי וNCI. בשיתוף אוניברסיטת דיוק ואוניברסיטת ג'ון הופקינס . המחקר מתקיים במקביל הן קלינית (הקרנות נמנעות מאזור ההיפוקמפוס במח) – עבור נשים חולות סרטן השד שלב 4 והן התנהגותית (סדנאות) עבור נשים חולות סרטן השד שלב 4 ועבור הרופאים המטפלים בהם.
המחקר מתקיים, בזכות תמיכתה הנדיבה של קרן נעמי ותורמים נוספים למכון המחקר על שם פאם כהנא, ובשותפות עם אוניברסיטת דיוק, MAYO CLINIC, ג׳ון הופקינס, המרכז הרפואי תל אביב, המרכז הרפואי שערי צדק, מרכז פרס, ו-NRG ONCOLOGY
להלן תמצית הרעיון העומד בבסיס המחקר:
מהי תקווה?
מדוע האוזן הישראלית מתרגמת תקווה לתופעה אמורפית שחייבת להיקשר באתוסים בלבד?
האם קיים קשר הכרחי בין אופטימיות לתקווה בזמן טיפול בחולים במחלות כרוניות ומסכנות חיים ?
האם תקווה היא תהליך קוגניטיבי בלבד או שמה מדובר בתהליכים כימיים ואם הם תהליכים כימיים האם הם משתנים בין חולים כרוניים, סופניים וזקנים ?
כיצד ניתן לחנך חולים, זקנים ומטפליהם לתקווה ?
מה קורה למטפל שמגיע למבוי סתום ? כיצד מחזירים תקווה לטיפול במחלה חשוכת מרפא או במצב נתון של סוף חיים ?
תקווה מבטאת ציפייה לעתיד והיא מלווה בהרגשה טובה שמשאלתנו אמנם תתגשם. לא פעם אנו מחברים את התקווה עם אופטימיות ותפיסה חיובית של החיים, אך בניגוד לחשיבה אופטימית המבקשת לראות את העולם והמצב הנתון דרך "משקפיים וורודים" בלבד, התקווה מקיימת תהליכים קוגניטיביים (ואולי גם כימיים) מורכבים של מכוונות להצבת מטרות ולהשגתן. כלומר בין המטפל והמטופל מתקיימת מחויבות לפעולה כלשהי שמטרתה להביא לשינוי ( כרופא אונקולוג אני מודע לכך ש"שינוי" איננה מילה נרדפת ל"ריפוי"), מתקיימת התבוננות פנימית, כמו גם בחינה והערכה חשיבתית מתמדת ומודעות לכל שלב ושלב. אם כך תקווה היא מיומנות קוגניטיבית, ולמרות שמדובר במיומנות מורכבת, ניתן ללמוד אותה וללמד אותה. עם זאת, ולמרות שקיים צימאון לתקווה בעת מחלה ותהליכי סיעוד, אף אחד איננו יודע כיצד ללמד אותה או (במידה ואכן מדובר בתהליך כימי) לגרום לה.
מנקודת מבט של מרפא/מטפל אני שואל את עצמי לא פעם האם תקווה היא גם תהליך כימי? האם פגיעה בהיפוקמפוס כתוצאה ,נניח, מהקרנות אך גם מנטילת תרופה כזו או אחרת עלולה לפגוע בתקוותו של אדם לשינוי? האם היא תקשה על הטיפול ועל הריפוי שלו ?
המושג תקווה מוגדר על ידי סניידר[1] כחשיבה מכוונת מטרה, שבאמצעותה אנשים מתווים דרכים וכיוונים לקראת השגת אותה מטרה ומאמינים ביכולתם להתמיד בדרך עד למימושה. מודל התקווה של סניידר מכוון למושג אופרטיבי המורכב משלושה שלבים:
- בניית חלום עתיד, גיבוש חזון אישי והצבת מטרות (כולל מטרות חלופיות).
- זיהוי כיוונים (כולל כיוונים חלופיים) ותכנון דרכים להשגת המטרות, תוך כדי פתרון בעיות והתגברות על המכשולים שבדרך.
- זיהוי הכוחות והאמצעים הפנימיים, שיהוו תשתית יציבה וגיבוי להשקעת המאמצים הנדרשים למימוש המטרות.
ההנחה היא, שבעלי תקווה גבוהה לא יוותרו על מטרתם ויחפשו דרכים אלטרנטיביות לממש את חזונם – ושוב תזכורת התקווה איננה חייבת להארז במארז המונחים שאנו הצוותים הרפואיים והסעודיים כל כך רגילים אליהם כגון "התקווה לריפוי", "התקווה להארכת חיים". תיעודה ומדידתה של התקווה ויישומה הם לא רק קריטיים לתהליכי ריפוי, טיפול וסיעוד אלא הם חשובים יותר מכך להבנת הקשר בין היישום שלה לבין "איכות חיים" – WELLBEING בסוף החיים ובשלבים כרוניים של מחלות. האם היא קיימת אצל תשושי נפש או האם ניתן ללבות אותה אצל חולי דימנציה האם הם גם ידעו לווסת את רגשותיהם ומצב רוחם כך, שלא יגררו רק למחשבות שליליות ולמצבי רוח דיכאוניים ומשתקים. יש שוני בין אנשים ברמת התקוותיות שלהם וככול שהיא גבוהה יותר, יש לכך השלכות ממשיות על התפקוד היום-יומי והכללי של האדם. (סניידר 2002 ) מחקרים שנעשו סביב מושג זה הראו, שיש הבדל בתפקודם של אנשים עם יכולת לתקווה גבוהה לעומת אלה שיכולתם בחשיבה תקוותית נמוכה יותר. "אנשים תקוותיים" מתלהבים ממשימות ורואים בהן אתגר, מוכנים להתמודד איתן ,לקחת אחריות עליהן ולהקנות להן משמעות מקדמת. בעוד שאנשים עם חשיבה תקוותיות נמוכה אינם מאמינים בעצמם, נרתעים ממשימות וחשים פחד, חוסר אונים ותסכול המגבירים את קשייהם עד כדי אובדן המשמעות והימנעות מוחלטת מהתמודדות. תקווה ותקוותיות הן כוח נפשי ומיומנות חשיבתית שניתן להעצימם ולבנותם כך שיהיו מחזקי חוסן ועומדים בפני מצוקה ומשבר בעיקר בעת מחלה אך גם לקראת שלבי זקנה מתקדמים. חשיבה תקוותית טומנת בחובה אפשרות לבנות את מסגרת התפיסות והאמונות מחדש ולהיות בבחינת גורם הגנה חשוב שייתן לא רק למטופל אלא גם המטפל, כוח להמשיך להתמודד, לשנות ולשפר את איכות חייו.
[1] Snyder, C. R. (2002). Hope theory: Rainbows in the mind. Psychological Inquiry, 13, 249- 275. Snyder, C. R., Feldman, D. B., Shorey, H. S., & Rand, K. L. (2002). Hopeful choices: A school counselor's guide to hope theory. Professional School Counseling, 5, 298-307
