סיפורה מעורר ההשראה של רחל לוגסי, שתשתתף בסוף השבוע במרתון ירושלים ותרוץ למען התקווה!

בר לא קל למצוא אנשים שנותנים מעצמם ותורמים לאחרים, אבל רחל לוגסי, 38, שעלתה לארץ מאתיופיה כילדה, אחת מתוך 20 אחים ואחיות, היא בדיוק מסוג האנשים האלו. בחיידק הריצה נדבקה רק לפני חמש שנים, עד אז לא היתה קרובה כלל לעולם הספורט. לוגסי הצטרפה לקבוצת ריצה בנס ציונה וארבעה חודשים אחרי שהתחילה להתאמן גילתה שהיא בהריון, אבל המשיכה את אימונים בקצב שהתאים לה. שלושה חודשים לאחר הלידה חזרה עם כל האנרגיות למסלול הריצה ומאז היא לא נחה. היא מלאה בשמחת חיים ועבורה הריצה מהווה חופש.

"אם הצלחתי לטפס על האוורסט וגם לרוץ שם מרתון ולהשאר עם חיוך, אז צריך להעלות את רף האתגר" | צילום: אלבום פרטי

עוד כתבות בנושא
למה אנחנו צריכים להתאושש ממאמץ שלאחר תחרות?
10 כללים חשובים לרצים במרתון ווינר ירושלים 
הכל בראש? הכנה מנטלית לריצת חצי מרתון 

לוגסי עומדת להשתתף בשישי הקרוב במרתון ווינר ירושלים. למרות שכבר טיפסה על ההר הגבוה בעולם ועמדה באתגרים קשים פיזית ונפשית, ממרתון ירושלים היא תמיד חששה "עם כל מה שעשיתי עד היום, תמיד מאוד חששתי ממרתון ירושלים, לא יודעת למה. חברה החליטה שקונה למתנת יום הולדת הרשמה למרתון ירושלים, אמרתי לה לא. אבל היא רשמה אותי בכל זאת אבל עם סיבה". לוגסי תרוץ את המרתון למען גיוס כספים עבור עמותת "גישה לחיים". העמותה עוסקת בקידום המודעות לחשיבות הקשר בין תהליכי הטיפול והסיעוד לבין איכות החיים הנפשית והרוחנית אצל קשישים וכן אצל חולים במחלות מסכנות חיים, או במחלות כרוניות. "אחרי שקראתי קצת על העמותה אמרתי לעצמי 'אני לא מפחדת, אני אלך או אזחל אבל את המרתון הזה אני אעשה ואגייס תרומות. אני אדם שאוהב לעזור לחלשים ואוהב לתת. בחגים אני תמיד תורמת ומגייסת כספים, עושה חבילות. אמרתי לעצמי שאת זה אני חייבת לעשות.

"עם כל מה שעשיתי עד היום, תמיד חששתי ממרתון ירושלים, לא יודעת למה" | צילום: אלבום פרטי

רחל טורפת את החיים והספורט נכנס לה עמוק ללב. היא הספיקה להוציא תעודת מאמנת חדר כושר וספינינג, "אני אוהבת לגעת בהכל", היא מעידה על עצמה, "אני משתעממת מהר". היא נשואה ויש לה שני ילדים, אבל זה לא מפריע לה להמשיך ולאתגר את עצמה עד קצה גבול היכולת. לוגסי כבר טיפסה על האוורסט במסגרת המרתון שמתקיים שם והבטיחה לעצמה שתחזור לשם בשנית, אבל בפעם הבאה עם בעלה. במאי הקרוב היא תהיה חלק מהמשלחת של דניאל קרן לתחרות ריצה רב-שלבית במרוקו. "אני מתאמנת הרבה, עושה הרבה אימוני כוח, שומרת על תזונה. אמרתי לעצמי שאם הצלחתי להשתתף במרתון האוורסט ולהישאר עם חיוך, אז צריך להעלות את רף האתגר. במרוקו קשה לי להאמין שנרוץ את כל המסלול, בטח נלך הרבה אבל אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה לעשות ולתת את מה שיש לי. אני לא מתכננת לגמור את עצמי כי אני רוצה להמשיך עוד שנים רבות. אני רואה את זה כמסע, טיול, הנאה ואתגר, זה הכל משלוב יחד. בהתחלה מאוד פחדתי אבל בעלי אמר לי 'ממתי נהפכת לפחדנית' הסברתי לו שאני לא פחדנית אבל יש לי אחריות ואני אמא לשניים ובכל זאת מרוקו היא מדינה עוינת. הוא אמר לי שאני מחפשת תירוצים מסביב והסכמתי אתו. הוא אמר לי שאצטער אחר כך שלא עשיתי את זה ועודד אותי לנסוע".

"אני לא מפחדת, אני אלך או אזחל אבל את המרתון הזה אני אעשה ואגייס תרומות" | צילום: אלבום פרטי

בינתיים היא מספרת כי גייסה סכום יפה לקראת המרתון הירושלמי. "מה נשאר לאנשים האלו בסוף החיים? אם אני הקטנטונת יכולה לרוץ ולגייס להם כספים וזה יגרום להם לחייך, לקבל את התרופות שלהם, עזרה וטיפול או כל דבר שיכול לעשות אותם אנשים מאושרים ברגעים האחרונים ולהגיד להם תודה כי בזכותם אנחנו פה במדינת ישראל. לצערי הנוער פה שוכח מי השורש, מי הבסיס לקיומנו כאן. יש לי תחושה שהדור שכח את ערכים הבסיסיים כמו לעזור לנזקקים". במהלך הריצה לוגסי תחשוב על כל אותם אנשים נזקקים, להם היא מגייסת כסף וזה ייתן לה את הכוח לרוץ ולא לחשוב על עצמה ועל כאבי הגוף. היא מספרת כי היא רצה למען גיוס תרומות לעמותת "גישה לחיים" שמסייעת לחולים וקשישים להתמודד נפשית עם אובדן ושינוי דרסטי של אורח חיים ועד כה גייסה כ-1,100 שקל והיא מתכוונת לגייס 3,600 שקל נוספים.

מקום מגורים: אפרת

איך נכנסת לראשונה לספורט?
"בעלי חלה מאוד לפני כחמש שנים. ההתמודדות הפיזית והנפשית שכרוכה בטיפול בו, בילדים, בבית, בעבודה ובלימודים, גבתה ממני מחיר גבוה מאוד. בעלי שנהג לרוץ עשרות שנים, הציע שאולי אצא לרוץ כדי להשתחרר, לנשום אחרי ימים קשים ולהתאושש. הוא גם הבטיח לרוץ איתי את המירוץ הראשון שלי כשיחלים. התחלתי מאוד עם המון סקפטיות ונהגתי לצאת בלילות כשכולם ישנו או ממש ממש מוקדם בבוקר ולהפתעתי מאוד נהנתי, וזה באמת הקל עלי. לאט לאט מספר הק״מ שרצתי עלה ולאחר 10 חודשים רצתי את מירוץ ה-10 הראשון שלי. התמדתי בשנה הראשונה רק במירוצי 10, אחר כך השתתפתי בחצאי מרתון. במרתון טבריה האחרון רצתי את המרתון המלא הראשון שלי.

"אני גרה במקום יחסית קטן, כולם מכירים את כולם, אני כל הזמן רצה. אנשים תמיד עצרו ושאלו אותי על ריצה, ביקשו שאנחה אותם, או שאייעץ להם. בשלב מסויים החלטתי שמתבקש שאלמד אימון ריצות ארוכות. למדתי בשיאים אצל אבי דה פילוסוף וחוה גרו. לפני חצי שנה פתחתי קבוצות ריצה לנשים בשם 'יש לי כנפיים', כי אני מאמינה שדרך ההצלחה בריצה נשים יאמינו שיש להן כנפיים ושהן יכולות להשיג הכל, שאין תקרת זכוכית.

"במרתון ירושלים ביום שישי הקרוב, ארוץ במקצה החצי למען 'גישה לחיים', זה ארגון שתומך בחולים במחלות מסכנות חיים ובקשישים. הארגון מקדם את המודעות לקשר בין התמיכה הרגשית-נפשית ובין תהליך הריפוי. אחרי מה שאני עברתי, אני מבינה כמה מודעות יכולה לשנות את התהליך הקשה שמשפחות עוברות. הייתי שמחה אם הייתי פוגשת ארגון כזה בתקופה הקשה בחיי".

למה בחרת דווקא בספורט זה?
"הרגשתי שזה הספורט הכי זמין לי, בכל מקום, בכל זמן, עם ציוד בסיסי".

ענף הספורט האהוב עלייך?
"כרגע אוהבת מאוד ריצה, התחלתי עם פילאטיס בשנה האחרונה, והאמת, לא יודעת לשחות טוב, נראה לי שזה היעד הבא".

היכן מתאמנת?
"אני מתאמנת בעיקר בעליות ובירידות של אפרת, גם בדרך האבות עם חברים טובים מרצי אפרת".

כמה שעות שבועיות את מקדישה לספורט?
"אני מאמנת חמש פעמים בשבוע ומתאמנת כ- 6-8 שעות נוספות לבד".

תחרויות שהשתתפת?
"תחרויות 10 ק"מ – גזר, ירושלים, תל אביב, אליפות גוש עציון, חצי מרתון- ירושלים, תל אביב, עמק המעיינות ומרתון מלא בטבריה האחרון. הר לעמק 2015, תנ״ך תש״ח 2015".

שיא אישי.
"אני לא רצה מהר במיוחד, לא מתיימרת להיות רצת עילית, אבל בשבילי זה היה הישג לרדת מ-50 דקות ב- 10 ק״מ. לקח לי זמן, עבדתי קשה, ובת״א האחרון עשיתי 49:56 לק״מ. הולכת לנפץ גם את השיא הזה בעתיד".

"בעלי שנהג לרוץ עשרות שנים, הציע שאולי אצא לרוץ כדי להשתחרר, לנשום אחרי ימים קשים ולהתאושש" | צילום: אלבום פרטי

מה גורם המוטיבציה שלך לקום בבוקר ולהתאמן?
"מאוד מרגיע אותי לרוץ. והכי אוהבת את השיר Hall of fame ובעיקר את המשפט: You can walk straight through hell with a smile – כי באמת עברתי בגיהנום עם חיוך".

האם את מקפידה על תזונה נכונה? ואם כן, מהי התזונה שלך?
"משתדלת מאוד לגבי תזונה, בעיקר דואגת לבשל בעצמי לי ולמשפחה, כך אני יודעת בדיוק מה הם אוכלים. אופה בעצמי פיתות עם קוואקר לילדים לבית הספר. מכינה חטיפי אנרגיה וארטיקים ביתיים. קציצות עם המון ירקות. שניצלים אפויים ולא מטוגנים. שותה המון שייקים של פטרוזיליה".

מה הסוד שלך לשילוב בין ספורט, קריירה ומשפחה?
"לנסות ולא לפגוע בזמן עם הילדים ובן הזוג. קמה מאוד מוקדם לאימונים שלי, לפעמים ב 3:00-4:00, כדי להספיק לחזור בזמן להעיר את הילדים בבוקר".

על מה היית מוותרת בספורט שלך?
"הקור הנוראי שיש באימונים בחורף באפרת".

"מודל לחיקוי הוא האיש שלי, עמיחי שנלחם כמו אריה בסרטן כדי להמשיך ולהיות בעולם שלנו איתי ועם הילדים" | צילום: אלבום פרטי

סיפור בלתי נשכח?
"בעמק המעיינות 2014 החלטתי עם השותפה הטובה ביותר לריצה שלי, לישון בבית שאן בלילה שלפני ולא להגיע בבוקר בלחץ. שכחתי שתי עובדות קריטיות, אני ישנה גרוע מחוץ לבית ואין לי מושג איך השותפה שלי ישנה. בקיצור, הלילה עבר בלי דקת שינה ועם מלמולים מתוקים מתוך שינה של החברה".

מודל לחיקוי.
"מודל לחיקוי הוא האיש שלי, עמיחי שנלחם כמו אריה בסרטן כדי להמשיך ולהיות בעולם שלנו איתי ועם הילדים. ההורים שלי, שעם כל הקשיים שהחיים מזמנים להם נשארים שמחים, ומעניקים ממה שיש להם לכולנו".

טיפ לספורטאים אחרים?
מנוחה ותזונה נכונה הם כלים קריטיים לעמידה ביעדים ולהצלחה במטרות".

מה המטרה הבאה?
"מבחינה מקצועית, לפתוח עוד קבוצות ריצה ולרוץ עם עוד נשים רבות. מבחינה אישית, רוצה לרוץ את מרתון ניו יורק".

התחלנו להפעיל באשדוד את תכנית 'מעלות', במטרה להפיג בדידות בקרב קשישים סיעודיים. קראו את הידיעה המלאה:

ישראל עדיין מתקשה להתמודד עם המרכיבים המופשטים הנכללים בזכות לבריאות ובוחרת למדוד את איכות החיים, בעת מחלה קשה, במונחים של הישרדות ובריאות פיזיולוגית. בכך היא מביאה לקדמת הבמה את העיסוק במחלה – ולא בחולה העומד מאחוריה

• By JUDY SIEGEL-ITZKOVICH
A new approach to life
Patients with serious illness can overcome political,
religious and ethnic barriers and benefit from emotional
and spiritual support. Judy Siegel-Itzkovich reports
Could it be that the path toward
peace in the Middle East is
quietly being paved by cancer
patients? Imagine ultra-Orthodox,
modern-Orthodox and secular
Jewish women and Muslim and Christian
Israeli-Arab and Palestinian women who
had never met before leaving their political
and sectorial views at the door and hugging
and dancing with each other.
That actually happened, during a twoday
retreat in the Daniel Hotel at Ein Bokek
on the Dead Sea, organized last month by
Life’s Door (www.lifesdoor.org.il), a voluntary
organization that helps families cope
with illness and the end of life. With roots
in the US and its primary activity now in
Israel, it has reached over 20,000 patients,
family members and professionals who are
grappling with these issues in their personal
and professional lives.
It was founded in Jerusalem 11 years ago
by oncology Prof. Ben Corn of Tel Aviv University’s
Sackler School of Medicine, chairman
of the radiology institute at Tel Aviv
Sourasky Medical Center, and his wife Dvora
Corn, an occupational, family and marital
therapist specializing in working with
patients and families facing life-threatening
illness.
“Our vision,” they said, “is that every person
will have an understanding of and internalize
his or her mortality and finitude so
they can live more meaningfully.”
The Brooklyn-born professor was only
11 years old when his father died of prostate
cancer, and had been told his father
was “away on business trips” to explain his
absence from home.
“That’s the way it was in American society.
Despite the best of intentions, people simply
did not have the tools to deal with such tragedies.
Kids weren’t even taken to funerals,”
he said.
Near the end of Passover, an emergency
phone call informed his mother and two
siblings that his father was gone.
“There was no preparation, no goodbye,
only shame and grief,” said Corn, who a few
years ago was presented with the President’s
Volunteer Prize.
Corn was pretty much the only male at the
Ein Bokek retreat and mostly kept behind
the scenes. Each cancer patient came along
with her mother, sister, daughter or female
friend. He lectured at the event on medical
issues, while Dvora was involved in sessions
dealing with personal issues. The event was
held in Hebrew and English with simultaneous
translation into Arabic.
The retreat for 42 women was the gift of
Sonja Dinner, president of the DEAR Foundation
in Switzerland. Some of the events
were filmed to make a documentary spotlighting
women with breast and gynecological
cancers to educate and dispel shame or
secrecy among women in the poorest countries,
regardless of religion, nationality, color
or race. Previous retreats did not include
such a wide variety of participants.
Dinner told the participants she hoped the
retreat would “empower women and enable
them to prevent, screen for and advocate
better care for such cancers.”
AHAVA EMUNAH Lange, an Orthodox
mother of five and Beit Shemesh resident,
has been battling ovarian cancer, which she
contracted at the age of 36. Accompanied at
the retreat by her mother, Lange said: “Every
individual has an opinion, whether based
on personal reasons, religious beliefs, social
pressure or even political and religious brainwashing.
As I see it, there are two alternatives
for achieving peace: the political/governmental
one, which the individual rarely has
influence on, and the personal/individual
one, to which each one of us has access.”
“A vacation at a Dead Sea hotel and “a
chance to meet and interact with women
from different backgrounds was something
I knew I would enjoy… Our first meeting
was in a large circle. As I looked around the
room, it became clear that my mom and I
were in the minority as Orthodox Jewish
women. We were interspersed with a few
other religious Jewish women, secular Jewish
Israelis and many women wearing hijabs
and speaking in Arabic. Communication
was made possible by two translators who
carefully translated every word into either
Hebrew or Arabic.”
As they shared and discussed their individual
journeys, Lange told The Jerusalem Post
in a post-retreat interview, “I felt our exterior
appearances fading into the background.
The flow of emotions mixed in with our similar
paths created a feeling of unity, and our
group breathed life into an almost palpable
energy. Each woman told her story, and we
shared very similar fears, hopes and responses.
The more each woman committed to
sharing, the more our exteriors melted away
and allowed us to draw closer.”
After hearing a lecture on the benefits
of massage therapy, Lange asked an Arab
woman to partner with her to practice with.
“S. wasn’t ready for me to massage her, but
she volunteered to try what we’d just learned
on me. I closed my eyes and felt her hands
working on the knots in my shoulders and
my neck. After we finished the workshop, S.
asked to take a photo together, and that was
a poignant and sentimental moment for me.
It was the smile, the physical contact, and
the acknowledgment of making a connection
and friendship.”
Lange recognized at the retreat an
English-speaking Christian Arab patient
from Bethlehem whom she had encountered
previously at Shaare Zedek Medical
Center’s oncology department. With the
video cameras banished from the room,
Lange and J. learned and practiced the art
of belly dancing, accompanied by Arabic
music. The women, recalled Lange, “seemed
to let go… and the movement of our bodies
and our incessant laughter was our common
language.”
In talking sessions, women patients felt an
emotional release and shed tears.
“It was the first time since my diagnosis
that I truly mourned the loss of my womanhood
when my ovaries were removed,
and it came out while listening to one of the
women share her own story. It was a unique
opportunity,” said Lange. “It took so little for
the ice to melt.”
Lange, who came on aliya from California
in 1991 with her family (who together
became Orthodox), has lived with the specter
of cancer most of her life. Her paternal
grandmother was a carrier of a defective
BRCA1 gene and died of breast cancer at 40.
Her father contracted colon cancer in his
early 50s; fortunately, he underwent major
surgery and has been cancer-free for the
past decade. When Ahava was tested, she
was found positive for BRCA1, which greatly
raises the risk of breast and ovarian cancer.
She was diagnosed in the emergency room
of Hadassah University Medical Center with
stage-III ovarian cancer in July 2012.
“My father, an orthodontist, consulted
a friend who is a top breast cancer surgeon
at Soroka University Medical Center in
Beersheba. He recommended the surgery be
performed by Prof. Uzi Beller, head of gynecology
at SZMC. I showed up at his office
without an appointment and begged him to
help me, and he did.”
After the oophorectomy, she went through
chemotherapy. Her oncologist at SZMC is
Prof. Nathan Cherny, who is well known for
his expertise in giving emotional support to
patients and palliative medicine to relieve
pain.
“I owe my life to Prof. Beller and Prof.
Cherny,” Lange said. “I was never angry at
God for my cancer. I was sometimes angry
at myself for not being up to what I should. I
have been blessed with miracles.”
Ten months later, the cancer returned as
a metastasis, stage IV. She was included in
a clinical trial at the Jerusalem hospital and
given PARP inhibitors to fight it. Although
it’s a double-blind study and she doesn’t
know if she is part of the treatment group,
Lange feels better and optimistic.
“I am fortunate that there is so much
expertise in Israel in BRCA, with clinical
trials going on. If not, I would have to go
abroad, but it is all here.”
Her husband David, who works for
a hi-tech company, “is my rock. He goes
with me to every consultation and chemo
treatment. I also have very supportive parents,
brothers and other relatives,” she said,
although her coping with the disease is not
easy on her children, who range in age from
13 to five.
LIFE’S DOOR, which had merged with
Ma’agan (a support center for people living
with cancer, has in the last few weeks
changed its Hebrew name from Tishkofet
(“Perspective”) to Gisha La’Haim (“Approach
to Life”) to make it more understandable to
the public.
It also has a new director-general, Sarit
Oren, who spent much of her career in the
Israel Defense Forces (doing strategic planning)
and, with a master’s degree in running
educational frameworks, worked in voluntary
educational organizations. At one time,
she joined Dov Lautman, the industrialist
who headed Delta Industries and founded
and chaired the Hakol Hinuch movement
to strengthen public education. Although
he was for years almost totally paralyzed by
amyotrophic lateral sclerosis (ALS), he had a
profound effect on her.
“At first, I saw a man with a tube in his
throat, and I had difficulty looking directly
at him. But we sat together for two hours and
talked about everything – education, social
gaps, disease, death and hope,” said Oren.
“To me, he seemed completely healthy.
When he died, it was very difficult for me.”
When the voluntary organization closed,
it was suggested to her that she meet the
Corns at Life’s Door, which six months ago
was looking for a new director-general. Ironically,
Oren herself had a brush with illness
before last Rosh Hashana, when after
a mammography her family doctor called
her and matter-of-factly told her she had a
tumor in one breast. Furious about the way
she had been informed, Oren understood
the need for tact and sensitivity on the part
of physicians. Fortunately, the tumor was
benign.
Under the new director-general, Life’s
Door will put additional stress on spiritual
advisers for patients with cancer and other
serious diseases.
“Most people die of chronic illness, including
cancer. Elderly people are today a tenth
of the population, and in the years to come,
the figure will triple,” said Oren. “Patients
must be given hope and learn to expand the
borders of life. People used to die by 65 or
before. Now people live into their 80s and
90s and beyond. Our organization offers
the gold opportunity to run the end of your
life.”
She recently bonded with her (healthy)
mother, who is in her 60s and had never
discussed the end of life with her.
“I asked her about the significance of her
life and how I could help her when it ended.
She told me she wanted to be buried in a
casket, which is not common in Israel, and
that she would want everybody at the funeral
to recall something funny that happened
at her. She spoke matter-of-factly, without
tears, and at the end said: ‘Thank you!’”
Life’s Door has trained some 40 “spiritual
advisers” around the country in 800-hour
courses taught by six experts. They can be
rabbis, but they can also be in other professions
with at least a bachelor’s degree in
relevant subjects and they don’t have to be
religiously observant; some may themselves
be cancer survivors who know how to relate
to others, said Oren. Their fees are subsidized
and controlled to be minimal.
“When people are diagnosed with serious
diseases, they go straight to the Internet,
which gives only technical medical information
but no emotional or spiritual support.”
Spiritual counseling began in the US,
where Christian clergy went to hospitals
to provide spiritual support to patients. It
expanded to rabbis of all stripes who had
been busy conducting ceremonies like bar
mitzvas, weddings and funerals but not spiritual
counseling. They learned how, and the
idea was transplanted to Israel.
Looking to the future, Oren would like to
place spiritual trainers in hospitals, geriatric
homes and other institutions and not only
individually, with help for family members
as well as the patient.
“We want in the next three years to change
public dialogue about terminal illness and
death and teach medical staffers to have
more compassion and empathy.”
She hopes that in five years, experts from
Life’s Door will appear in Knesset committees
and other forums and help promote
legislation that would set down at least a
minimum number of required job slots for
counselors in healthcare institutions.
“Every doctor, nurse and social worker
should be trained in how to meet the emotional
and spiritual needs of patients,” Oren
concluded.

יהודים רבים מכירים את התקופה שבין תחילת ראש השנה וסוף יום כיפור כעשרת ימי תשובה. יישום תהליך התשובה, עם זאת, יכול להיות אמורפי למדי. ב"משנה התורה", מציע רבי משה בן מימון (הרמב"ם), רופא מוערך בדורו, מספר אפשרויות להפיכת תהליך התשובה לקונקרטי יותר. הרשימה שלו כוללת מתן צדקה, הימנעות מחטאים שבוצעו, עלייה על דרך הישר ושינוי שם. רבים רואים בתפיסת הרמב"ם את ההסבר הרציונלי ביותר לדיני היהדות ובספרו הוא קובע (פרק ב, הלכה 5) כי "ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים." יחד עם זאת, לא ממש הבנתי את הרעיון של שינוי השם עד שהתחלתי לעסוק באונקולוגיה במדינת ישראל המודרנית.שינוי שם תורם רבות להגדרת "העצמי"

במהלך עבודתי בבית החולים, גיליתי שמתוך המטופלים העוברים טיפולים כימותרפיים או הקרנות, כמעט 15% הוסיפו שם חדש לשמם או שינו לגמרי את שמם. השמות הנפוצים ביותר הם "חיים" ו"חיה" ונראה שהבחירה בהם נובעת מתוך הרצון להאריך ימים או לשפר את איכות החיים.

בין השמות הנפוצים עבור נשים, ניתן למצוא את נחמה ורות (משמעות השם: חמלה) ואצל גברים, נפוץ השם אליהו, על שם הנביא אשר, לפי ספר מלכים, הפך לבן אלמוות. חלק מהמטופלים הדתיים יותר עורכים טקסי שינוי שם רשמיים בבית הכנסת שבבית החולים, תוך הוצאת ספר התורה וזמרת ברכה. בעשותם כך, הם מגייסים את תמיכת הקהילה כאשר כל אחד מהמשתתפים בטקס מוסיף "אמן" משלו. לעתים, מתוך שכחה, אני שוגה וקורא למטופלים בשמם המקורי כפי שהוא מופיע ברשומות. במקרים אלה, יש מטופלים אשר מעירים לי ועומדים על כך שאקרא להם בשמם החדש. רבים דורשים שאעדכן גם את התיק הרפואי שלהם במדיה האלקטרונית.
מתוך הניסיון המקצועי שלי למדתי ששינוי שם הוא הליך משמעותי שכן הוא תורם רבות להגדרת העצמי שלנו. עמיתיי ברפואה הגריאטרית, למשל, מזכירים לי כי העובדה האחרונה שמחלת האלצהיימר מוחקת מהזיכרון היא, בדרך כלל, שמו של האדם.לשם יש משמעות

בשנה שעברה חוויתי רגע מרגש במיוחד כאשר המחלקה שלנו התכוננה לביקורת מטעם סוכנות פיקוח חיצונית. בהכנה לביקור הפקחים, עדכנו נוהל מבוסס. במקום להזמין את המטופלים שלנו לטיפולי ההקרנה באמצעות קריאת שמם ברמקול, כמקובל, תקנות סודיות פתאום חייבו אותנו לזמנם על פי מספרי תעודת הזהות שלהם.

נראה היה שאף אחד מהמטופלים לא התלהב מהכלל החדש. אישה אמיצה אך שברירית בת 84 עמדה, הפשילה את שרוולה והציגה בפניי את הקעקוע שלה. "אם אתם רוצים לקרוא לי במספר, זהו המספר שלי. לא חשפתי את שמי לסוהרים שלי באושוויץ", הוסיפה, "אבל אני רוצה שאתה תבין. אני שרה!" ייאמר לזכותם של הפקחים שלאחר ששיתפתי אותם בסיפור של שרה, זכינו בתעודת התאימות.

לאורך ההיסטוריה היהודית, חווית ההגירה קשורה לשינויי שם. יש טוענים שהספר השני בחומש מכונה "ספר שמות" כעדות לנחישות של בני ישראל הגולים לשמור על שמם. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, עודד את העברות של שמות המשפחה על מנת להעלים כל זכר לגולה ולבנות זהות יהודית קולקטיבית.

ההצעה שלו עוררה מחלוקת קשה, כפי שעולה מתוך החלטת הנשיא הראשון לשמור על שם משפחתו, ויצמן. מתוך עיון באתרים העוסקים בהגעת יהודי אירופה לאליס איילנד במאה הקודמת, ישנן עדויות רבות בהן המהגרים אולצו לשנות את שמם. צאצאים אמריקנים רבים ממשיכים לנטור טינה על כך ששינוי השמות אכן נכפה על אבותיהם. לשם יש משמעות!

אז אם השם הוא כל כך משמעותי, מה קורה כשהמטופלים שלי משנים את שמם?

לחלקם, שינוי השם משקף את ההערה הנסתרת, אם לא מיסטית, של הרמב"ם על כך שאינם אותם האנשים שביצעו מעשים (חטאים) קודמים. חלק הסבירו לי שכאשר כתבי הקודש מייחסים מחלה, או אפילו מוות, כעונש על חטאים, הרי שאם ישנו את שמם, יפסיקו להיות אותו האדם ולכן לא יהיו מטרה לעונשו של האל.

יחד עם זאת, אפילו בקרב מטופליי הדתיים, רק מעטים נוקטים בגישה פונדמנטליסטית זו. יתרה מכך, במרכז שלנו לטיפול במחלת הסרטן, גיליתי ששינויי שם מתרחשים באחוזים שווים בין מטופלים דתיים וחילוניים.

כאשר נחשפתי לתופעה בפעם הראשונה, הסקתי ששינוי השם מצביע על פחד וייאוש. אך למדתי להבין שבעוד שלעתים, הריטואל עצמו מונע מפחד, הרי ששינוי השם מהווה הצהרת תקווה לעתיד טוב יותר ולחיזוק האמונה ביכולת האנושית של בני אדם להמציא את עצמם מחדש כאשר הם ניצבים בפני מצוקה.

נראה לי כיום ששינוי שם עוסק פחות בשם חדש ויותר בהזדמנות לשינוי. "אינני אדם דתי כלל," אמר לי חולה בסרטן הריאות בן 48 הנקרא כיום רפאל, המלאך שלכאורה מחזיק בסגולות ריפוי, "אבל השם החדש ממש נתן לי תקווה ואצלי, התקווה היא האמונה!".

רבים המתמודדים עם מחלות קשות שומעים באופן תדיר את רחש הפיכת הדפים שבספר החיים וספר המוות. ייתכן שבעשרת ימי התשובה, אפילו אנו, שאיננו חייבים להתעסק ברחש הזה, נפיק לקחים חשובים מהעוצמה שבמחוות אלה של המטופלים שהזכרתי. ייתכן והתובנות הללו יהיו לנו לערך כאשר נשקול לשנות, אם לא את שמנו, אז לפחות את ההתנהגות שלנו בתקופת התחדשות זו.

המחבר הוא מנהל מכון הקרינה במרכז הרפואי איכילוב, פרופסור לאונקולוגיה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, ומייסד של העמותה "גישה לחיים"

הורי נכנסו לספר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אבי נפנף בתעודת האזרח הותיק שלו ואני יכולה להישבע שראיתי שם ניצוץ של גאווה מהול בפחד. לרגל יום הקשיש הבינלאומי פורסים בפנינו לקט מאפיינים דמוגרפים של בני 65 ומעלה בישראל. אבל המספרים לא מספרים לנו על הפחד. הפחד מהאובדן ההדרגתי ביכולת הגופנית, הפחד מחולי ומסבל הפיזי הבא בעקבותיו אך יותר מכל הפחד מאובדן המשמעות ומהבדידות, לא הפיזית אלא זו הרוחנית. והרי "אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה, ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעיני כל" כתב ביאליק.

והנה סטטיסטיקה קצת אחרת: למרות ש 90% מהאנשים מאמינים שחשוב לשוחח על רצונותיהם ועל רצונות אהוביהם לטיפול בסוף החיים ו-60% אומרים שחשוב להם לוודא שמשפחתם לא תישא בעול ההחלטות הקשות ברגע המכריע. רק 30% מהאנשים ישוחחו עם יקירהם בפועל.

הנה מגיע הצקצוק הזה. מי רוצה לדבר על דברים כאלה באמת ?!

ומצד שני כמה מכם חוו או שמעו על משהו שחווה מוות של אחר משמעותי בחייו שבו "לא הספקתם לומר הכל", כמה מכם באמת נתנו הזדמנות לאדם האהוב עליכם להביע בפניכם את פחדיו וכמה ביטלו אותו בהינף יד ובקלישאה הידועה "אל תדברי שטויות, את עוד תזכי לרקוד בחתונה של הנינים שלך"?!

אך רוב הקשישים רוצים שתשאלו אותם – כשאתם חושבים על השלב האחרון בחייכם, מה הכי חשוב לכם?

רוב הקשישים מעוניינים שתבררו – האם יש לך דאגות ממוקדות ביחס לבריאותך? מה מפחיד אותך בשלב הזה של חייך? האם נסיבות מסוימות יחשבו בעינך כגרועות ממוות?

רוב הקשישים לא יסתירו את זהות הקרוב שירצו שיקבל החלטות בשמם אם לא יוכל לעשות זאת בעצמם. חלק לא קטן ישמח לספר לכם מה משמעות החיים עבורם בשלב הזה ואיך אתם יכולים לעזור להם לממש אותה. כל מה שנותר לכם זה לשאול ולהקשיב.

ואז הוא נפנף בתעודת האזרח הותיק שלו והייתי בטוחה ששמעתי שם סדק קטן כשהוא הכריז בקול  "אני אזרח ותיק". התיישבתי על הספה בבית הורי והחלטתי שלא לבטל אותו בהינף יד. ממולי ישבה אמי ויש בדיחה שאומרת שאם אתה רוצה לדעת איך תראה אשתך בזקנתה תסתכל על אמה. ובבואתי שלי בעוד 27 שנים ניבטה בפניה והשיחה התחילה וקלחה. הפרטים ישארו חסויים מפאת צנעת הפרט רק אתאר לכם את סופה. לא היו שם התרגשויות או מבוכה, לא חיבוקים נמרחים ונשיקות רטובות. אמי הסתכלה עלי בעומק שלא ראיתי שנים בעיניה ואמרה לי  – "תודה".

הכותבת היא מנכ"ל תשקופת – המקדמת בישראל את "פרויקט השיחה"

לדבר כדי לחיות 

הייתי יכולה לבחור בנושא יותר קל ובטח בדילמה יותר קלה.  אבל קל זו לא מילה מוכרת בלקסיקון המקצועי שלי. ויום הסרטן הבינלאומי בטח שלא מקל. האם אנחנו חייבים להחזיק אנשים בחיים בכל דרך אפשרית, גם כאשר המוות הוא קרוב ובלתי נמנע?

הרפואה המתקדמת הפכה את הסרטן ברבות השנים ובחלק מהמיקרים למחלה כרונית איתו אפשר לחיות שנים רבות  וטובות. עם זאת, דו"ח משרד הבריאות משנת 2013 קובע שסיבת המוות העיקרית בישראל היא מחלת הסרטן, הגורם לרבע מכלל מקרי המוות בכל שנה.

והנה נתון מעניין מארה"ב:  שלושים אחוז מהוצאות  ביטוח הבריאות הממשלתי  (Medicare)הוא לאנשים שנפטרו באותה שנה. ושליש מההוצאות האלו הם בחודש האחרון של החיים.

ההמכונים הלאומיים לבריאות מפרסמים מאמרי דעה רבים בתחום מחלות הסרטן. אחת התגליות המעניינות היא שההוצאות לטיפול רפואי בשבוע האחרון לחייהם ירדו באופן משמעותי לאלו מבין חולי הסרטן  בשלבים מתקדמים  שקיימו "שיחות סוף החיים" עם רופאיהם. חיי בני אנוש שווה כל הוצאה כספית. אבל אם תערכו סקר בלתי פורמאלי אני מאמינה שתמצאו מה שאני מצאתי בשיחותי הרבות עם חולים בסוף חייהם: רובינו לא רוצים למות מונשמים או מאושפזים ואנחנו לא רוצים להשתמש בכסף שלנו או בכסף של המדינה על שבוע או חודש של חיים ללא איכות.

עוד מצאו המחקרים במכונים הלאומיים שעלויות גבוהות יותר היו קשורות לאיכות גרועה של מוות, המשולבת במצוקה פיזית ובלי שינוי ביכולת ההישרדות ( Zhang et al, Archives of Internal Medicine, 2009).

לצערי, גם בארץ, בסוף החיים מתבצעים טיפולים אגרסיביים המוסיפים לסבלם של הנוטים למות וגוזלים מהם כבוד וקרבה בימיהם האחרונים. קולגה מהתחום הרפואי שיתף לא מזמן למה הוא נוטה לקבל החלטות כאלו. הוא אמר בפשטות ומורכבות כה רבה בעיני: "קשה לי". אני מתארת לעצמי שהוא התכוון שזה גורם לו עצב רב לקבל החלטה לתת לחיים להסתיים. (אין הכוונה לא לזירוז המוות אלא על הימנעות מתן טיפול המעכב אותו) זה בהחלט עצוב. עצוב גם שהעמדה הכאובה שהוא נמצא בה היא תוצאה של חינוך אינהרנטי להכחשה הרובצת על תרבויות מערביות כמו שלנו – שהמוות קורה – נקודה. זו תוצאה ישירה של רשלנות תרבותית ומדינתית  שאיננה מציעה תמיכה ומשאבים לצוות הרפואי שעליו נופל נטל ההחלטה, וזו גם תוצאה של ההימנעות שלנו מהשיחה הכל כך ברורה מאליה והכל כך קריטית: איך אני רוצה למות.

קיים כלי פשוט, מובנה ומכיל – "פרויקט השיחה", המאפשר יצירת מרחב בטוח שדרכו ניתן להתחיל לגבש הבנה משותפת ביחס לרצונות שלנו ושל אהובינו בסוף החיים.

ככל שיותר מאיתנו מעיזים לקיים את "השיחה" עם אהובינו, כך לא נשאיר בידי הרופא את האחריות הבלעדית לקבוע איך נמות, וכך נזכה למות בדרך המבטאת את המשאלות, הערכים והזהות שלנו על פיהם אנחנו חיים את חיינו.

הכותבת היא מרגו הלמן ראש תחום סוציאלי-קליני (MSW )  בארגון גישה לחיים (תשקופת)

סוף החיים הראשון שלי
"לכל אחת זהות לאומית, דתית ועדתית שונה. יהודיות, נוצריות, מוסלמית,
יוצאות אתיופיה, עולות מחבר העמים, חילוניות ודתיות. אחת 'מסודרת', השנייה
בקושי סוגרת את החודש, אחת רווקה ואחרת נשואה פלוס חמש, שלישית זוכה
למעטפת של אהבה ורביעית התגרשה לא מזמן. אך לכולן מכנה משותף אחד –
בכולן מקנן הסרטן". שרית אורן, מנכ"לית עמותת גישה לחיים, משתפת בYNET