End of life care still not living up to public and doctors’
expectations
We need a renewed and shared vision and purpose
Scott A Murray St Columba’s Hospice chair of primary palliative care1, Iain R Murray clinical lecturer2
1Usher Institute of Population Health Sciences and Informatics, University of Edinburgh, Edinburgh, EH8 9AG; 2Department of Trauma and
Orthopaedics, University of Edinburgh
To allow people the deaths they want, end of life care
must be radically transformed11
As a society and as a medical profession we are apparently
failing most people who die. Another report again calls for UK
governments to prioritise and improve end of life care,
particularly for those with non-cancer related illnesses.1 This
latest detailed BMA report rates specialist palliative care for
people with cancer as “excellent,” while stating that palliative
care for other conditions can be “poor” and “could frequently
do much better.” High quality care is not being delivered
consistently.
There are many examples of good progress, but poor
communication, poor coordination, under-resourced services
in the community, and limited public involvement persist and
are cited as reasons for these ongoing failures. Furthermore, the
report highlights that overtreatment is increasingly not only
harming dying people but also precluding the addition of a
palliative care approach with good, realistic, and proportionate
care.2
Why has progress been slow in end of life care when many
innovations in acute care have been rapidly adopted?3 Key
stakeholders must band around a shared vision and take
corporate responsibility to provide antemortem care that is as
reliably good as antenatal care and to stimulate effective public
information and involvement campaigns.
The BMA’s report identifies many key actions. These include
recognising better when patients may be dying, particularly frail
elderly patients with multiple comorbidities; gaining
communication skills to manage the inherent uncertainties of
life threatening illnesses rather than succumb to “prognostic
paralysis”4; and the urgent need for electronic systems to
coordinate care or patient passports to promote safe care and
minimise inappropriate admissions. The report echoes
Gawande’s recent criticism of the lack of investment and
confidence in care homes,5 where more people are now dying.
Proactive palliative care delivered by generalists or specialists
is not routinely offered or requested as an alternative to
aggressive disease modifying treatment, even when only
marginal net benefit is expected.
Why such slow progress in mainstreaming palliative care? The
reasons are many. There is chronic underinvestment in teaching
and training.6 The average undergraduate medical training in
palliative care is about 20 hours, and it may be taught as a
specialty rather than a universal approach for the dying. Junior
doctors feel underprepared for dealing with dying patients.7
Palliative care research in the UK receives about 0.7% of cancer
research funding, thus its evidence base remains
underdeveloped. Cancer centres, with a few notable exceptions,
want to be cure centres and to research curative therapies.
Rebranding palliative care might help
The government has prioritised less important activities in
primary care and left staff with little time for difficult
conversations or emotional support. Most patients therefore die
before they are identified for a palliative care approach. Much
recent public discussion around assisted dying and the National
Institute for Health and Care Excellence guidelines8 have
reinforced public and medical opinion that palliative care is
only for the last weeks or days. When a Scottish-wide
intervention was trialled to start “anticipatory care” (avoiding
the word palliative) coverage rapidly increased from 25% to
53% of patients with non-malignant illnesses.9 Rebranding may
be helpful.
Key stakeholders—including public health, disease specific,
geriatric, primary care, palliative medicine, and health promotion
specialists—must band around a shared vision and purpose and
take corporate responsibility for dealing with dying as a public
health priority as well as a clinical priority. All stakeholders
can promote public engagement, which is currently being
creatively taken forward in Scotland (www.goodlifedeathgrief.
org.uk), England (www.dyingmatters.org), and Ireland
(http://hospicefoundation.ie/programmes/public-awareness).
As clinicians we can promote resilience in our patients and help
communities to play a substantial role in supporting individuals
at the end of life and through bereavement.10 In the past decade,
Correspondence to: S A Murray Scott.Murray@ed.ac.uk
For personal use only: See rights and reprints http://www.bmj.com/permissions Subscribe: http://www.bmj.com/subscribe
BMJ 2016;353:i2188 doi: 10.1136/bmj.i2188 (Published 18 April 2016) Page 1 of 2
Editorials
EDITORIALS
spending on non-cancer palliative care has doubled to around
25% of the total spent on palliative care, but the target must be
at least 70% to reflect need rather than diagnosis. And this does
not factor in that patients with non-cancer disease typically have
a longer period of need. For such changes, we need not only
quality improvement initiatives but also innovations within
hospices (such as special clinics for patients with non-malignant
disease) and in the community to meet and even define needs
in radically new ways.
Hospices started as “disruptive innovators,” challenging the
medicalisation of death.11 We must continue to innovate. Could
each palliative care specialist spend half their time training and
supporting generalists? Could geriatricians or hospice staff
formally support groups of care homes so that skills, values,
and resources migrate? Could we together create teaching and
research based care homes to do for care homes what the modern
hospice movement did for dying 50 years ago? We cannot
prevent dying, but we can minimise much avoidable distress
and lessen the persisting postcode and diagnostic iniquities.12
Competing interests: We have read and understood BMJ policy on
declaration of interests and have no relevant interests to declare.
Provenance and peer review: Commissioned; not externally peer
reviewed.
1 British Medical Association. End-of-life care and physician-assisted dying. Vol 3. Reflections
and recommendations. 2016.http://www.bma.org.uk/working-for-change/improving-andprotecting-
health/end-of-life-care#recommendations
2 Scottish Government. Realistic medicine. 2015. http://www.gov.scot/Resource/0049/
00492520.pdf.
3 Parikh R, Shah TG, Tandon R. COPD exacerbation care bundle improves standard of
care, length of stay, and readmission rates. Int J Chron Obstruct Pulmon Dis
2016;11:577-83. doi:10.2147/COPD.S100401 pmid:27042046.
4 Murray SA, Boyd K, Sheikh A. Palliative care in chronic illness. BMJ 2005;330:611-2. doi:
10.1136/bmj.330.7492.611 pmid:15774965.
5 Gawande A. Being mortal: illness, medicine and what matters in the end. Profile Books,
2014.
6 O’Dowd A. Chronic underfunding in palliative care is key cause of poor care of dying
people. BMJ 2015;351:h4969. doi:10.1136/bmj.h4969 pmid:26374250.
7 Gibbins J, McCoubrie R, Forbes K. Why are newly qualified doctors unprepared to care
for patients at the end of life?Med Educ 2011;45:389-99. doi:10.1111/j.1365-2923.2010.
03873.x pmid:21401687.
8 National Institute for Health and Care Excellence. Care of dying adults in the last days of
life. NICE guidelines (NG31). 2015. https://www.nice.org.uk/guidance/ng31.
9 Tapsfield J, Hall C, Lunan C, et al. Many people in Scotland now benefit from anticipatory
care before they die: an after death analysis and interviews with general practitioners.
BMJ Support Palliat Care 2016 [Epub ahead of print.] doi:10.1136/bmjspcare-2015-
001014 pmid:27075983.
10 National Palliative and End of Life Care Partnership. Ambitions for palliative and end of
life care: a national framework for local action 2015-2020. http://endoflifecareambitions.
org.uk/.
11 Leadbeater C, Garber J. Dying for change. 2010. http://www.demos.co.uk/files/Dying_
for_change_-_web_-_final_1_.pdf.
12 Scottish Public Health Network (ScotPHN). Palliative and end of life care in Scotland: the
rationale for a public health approach. 2016. http://www.scotphn.net/wp-content/uploads/
2016/03/2016_02_26-PELC-FINAL.pdf.
Published by the BMJ Publishing Group Limited. For permission to use (where not already
granted under a licence) please go to http://group.bmj.com/group/rights-licensing/
permissions
For personal use only: See rights and reprints http://www.bmj.com/permissions Subscribe: http://www.bmj.com/subscribe
BMJ 2016;353:i2188 doi: 10.1136/bmj.i2188 (Published 18 April 2016) Page 2 of 2
EDITORIALS

סדרי העדיפויות של חולים רבים במחלות קשות, בתפישתם את איכות חייהם, לא קשור תמיד לכדור שייתן להם עוד חודש לחיות. השאלה המוכרת "עד כמה אתה סובל מאחד עד עשר", שמופנית כלפיהם אינספור פעמים על ידי איש צוות רפואי, פונה למעשה למכנה המשותף הנמוך ביותר של החולים – הכאב הפיזי. אבל החיים שלנו הרבה יותר מורכבים מאימוג'י מחייך או עצוב. מענה רפואי מיטבי אינו יכול להתעלם מהאדם שעומד מאחורי המחלה, מרגשותיו, פחדיו, תקוותיו, מעגלי חייו ועוד.

בשל ההתפתחות הטכנולוגית והתרופתית החדשה, תוחלת החיים בישראל גדלה והולכת (ואף גבוהה מהממוצע במדינות OECD). ישראל אינה יכולה להתעלם, וחייבת להיערך לתהליכי שהייה ארוכים יותר מבעבר, במצבי חולי כרוני ומסכן חיים. היא נדרשת לקדם בסדר היום הרפואי והסיעודי את מרכיבי איכות החיים כחלק טריוויאלי מהזכות הבסיסית לבריאות. אין מדובר רק בתקינה ייעודית, אלא בהנחלת מיומנויות, אכיפת חקיקה קיימת ותגמול כחלק אינהרנטי ושיטתי שאינו תלוי במזל או ברופא אמפתי.

שני העניינים הבאים ממחשים היטב את הכשל הקיים בישראל בתחום זה. הראשון הוא חוק ביטוח בריאות ממלכתי מ-1995, המבקש לחלק את משאבי סל הבריאות באופן שיבטיח שכל מבוטח יהיה זכאי ונגיש לקבלת השירותים, התרופות, הציוד והמכשירים הרפואיים הכלולים בסל, בהתאם לצרכיו ובאופן שוויוני.

למרות זאת, לא קיימת התייחסות בסעיפי החוק למהות השירות הניתן על ידי הצוות הרפואי (ה"איך"), כמו גם הפרשנות לצרכיו האישיים של המבוטח, האם צרכים אלה מסתכמים רק במענה תרופתי ובהפגת הסימפטומים הפיזיים? בכל שנה מופנים מחדש הזרקורים לשאלה הקריטית מהן התרופות החדשות שייכללו בסל השירותים והתרופות, אף לא פעם אחת לכספים המוקצבים לסעיף השירותים עצמם, ויותר מכך לדרך שבה השירות מיושם.

בניגוד לתרופות שיישומן בשטח על חלק מזערי מאוכלוסיית החולים דורש לא מעט משאבים וכסף, הסבת חלק קטן מתקציב הסל לשינוי התנהגותי ואישי (Practice Change) בדרך שבה ניתן השירות הרפואי – כמו הקשבה, שאילת שאלות, שיח על סוגיות של סוף החיים וחשיפה להנחיות מקדימות – מהירה וזולה יותר, ותבטיח השפעה לא רק על אוכלוסיית המבוטחים, אלא גם על נותני השירותים הרפואיים.

העניין השני נוגע לתשומות מול תפוקות, שדומה לסוגיית ההשקעה של החולה בתרופה. מדובר בשאלה קשה שצריכה להיות מוכרעת ברמת המדינה. ב-2014 פירסם המכון האמריקאי לרפואה דו"ח מקיף בשם Dying in America. לפי הדו"ח טיפול תומך במדינת ניו יורק הפחית 6,900 דולר בממוצע מהוצאות אשפוז בכל קבלה לבית חולים לעומת קבוצה דומה בטיפול רגיל.

מדובר בטיפול המאפשר שליטה בסימפטומים, שיפור איכות חיים פיזי, פסיכו־סוציאלי ורוחני, מילוי רצונם של חולים, משפחותיהם ואנשי המקצוע המטפלים בהם, הפחתת סבל ואובדן כבוד. נתוני הוספיס שעבד בשיטה דומה הוכיחו ירידה של 19% בעלויות. אין סיבה שישראל לא תבצע הכשרת צוותי רפואה ראשונית, וצוותים ייעודיים (פרה־רפואיים) לטיפול מיטבי בשנת החיים האחרונה. על המדינה להוסיף בהכשרת הרופאים מיומנויות שיכולות לסייע לצוות הרפואי לעבור למערכת יחסים המאפשרת הכרה בעקרונות ובערכים של החולה כחלק מקבלת ההחלטות על אופן הטיפול בו.

הדרך לאיכות חייו של החולה במחלה מסכנת חיים אינה יכולה להסתכם בשרידות ובבריאות בלבד. בכך היא מוזילה את הזכות הבסיסית לבריאות, דוחקת לקרן זווית כל ניסיון לשלב בשיח הציבורי ובטיפול המקצועי סוגיות של רווחה חברתית, נפשית ורוחנית שהן חלק בלתי־נפרד מהכאב ומההתמודדות של החולה ומשפחתו עם מחלתו.

הכותבת היא מנכ"לית ארגון גישה לחיים

לצוותים חסרה הכשרה עדכנית. האם הייתם רוצים צבא שלא מתאמן עשרות שנים?
מורה שלא עובר השתלמויות? בתקציבי הביטחון והחינוך עשרות מיליארדים להדרכה.
בבריאות, אין.

מאז קיבלתי רישיון רופא לפני 42 שנה, לא נדרשתי לרישוי חוזר. למרות התמורות העצומות,
לרופאים אין חובת רישוי תקופתית ואין תקצוב מסודר להכשרה שוטפת. האם הייתם מוכנים
לטוס עם קברניט שלמד לטוס בפייפר לפני שני דורות? כך מתריע זמן רב פרופ' שמעון גליק,
דיקן לשעבר של בית הספר לרפואה בבאר שבע. בניגוד למערכות הביטחון והחינוך, במערכת
הבריאות אין מימון להכשרת צוות למול שינויים.

להלן דוגמאות למה שלא למדתי בלימודי הרפואה והוא היום חיוני עבור כל רופא:
1 . ייעוץ לאורח חיים בריא – פעילות גופנית, תזונה נכונה והפסקת עישון מפחיתות סוכרת, יתר
לחץ דם, מחלות לב וסרטן, הגובים עשרות מיליארדי ש"ח בשנה. תמיכה להתנהגות בריאה
היא מהפעולות היותר יעילות לקדם בריאות. זה לא קורה כי לא מכשירים רופאים לכך.
2 . הודאה והתנצלות אחרי טעות – מהלך כזה נדיר למרות שהוא מוסכם על כל בעלי עניין כנכון
ומאפשר שיקום האמון ותיקון המערכת תוך הקטנת עלויות ומניעת הטעות הבאה: הוא אינו
כלול בהכשרת רופא למרות שטעויות נפוצות והרסניות.
3 . החלטה משתפת מטופל ( shared decision making ) – גישה זו הולמת חוק זכויות החולה
ואף חסכונית כי מחקרים מראים שמטופל מעדיף טיפול פחות פולשני אם מציגים לו חלופות
באופן שקול כפי שסיכם פרופ' מ. פורטר מבית הספר לעסקים בהרווארד, בספרו
(Redefining Health Care ). הגישה לא נלמדת בהכשרת רופא ולא מיושמת דיה.
4 . הקלה על סבל – הליך חשוב, חוסך כסף ולא מיושם מספיק, כפי שכתבתי, כי הצוותים לא
קיבלו הכשרה.
נושאים אלה דורשים מיומנויות שאינן נלמדות מהרצאה בכיתה או מקריאת מאמר. השתלמות
בעזרת משחק תפקידים עם משוב בונה נעשית בהצלחה במרכז הארצי לסימולציה רפואית,
אולם בודדים זוכים לה: אין משאבים לסדנאות אלה, ואין תעשייה המעוניינת לממן אותן.
מי שמעדכן רופאים זו התעשייה הביו-רפואית, המקדמת חידושים מהר דרך שיווק חכם ושיטתי
– בכנסים, במפגשי נציגות חינניות עם רופאים, בכיבודים, במתנות ובשלל טקטיקות שלא
מאחרות להביא לשינוי. כפי שציין ציר קונגרס, תעשיית התרופות משקיעה 5.5 מיליארד דולר כל
שנה בשיווק לרופאים, יותר מכל תקציבי בתי ספר לרפואה בארה"ב. תעשייה מחנכת רופאים
והמסר: מה שחשוב זה טכנולוגיה ודיון ציבורי על בריאות מתמקד ב"סל התרופות". לפי מגמות
קיימות, צפוי המשך עליה ספיראלית של ביקוש לטכנולוגיות עד איום לקריסת התקציב הלאומי
בארה"ב ואין מדינה שתעמוד בדרישה. כפי שניבא חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' קנת' ארו,
בתחום הבריאות, כוחות השוק אינם מביאים לאופטימום בגלל כשלים בתחרות החופשית.
עוד הכשרות חסרות במערכת הבריאות כוללות: מיומנות תרבותית, כלים לאיכות ובטיחות עם
מחויבות מנהל, עבודת צוות, רצף טיפול, שוויון במתן שירותי בריאות, תקשורת אנושית גם בעת
שימוש במכשור, כללים בעבודה מול התעשייה, כיצד לאמץ שיטה חדשה לאבחון או לטיפול לפי
עקרונות מדעיים ושימוש יעיל במשאבים.

לפי הניסיון בעולם, בקרת איכות לשפר סוגיות אלו לרוב נכשלת בלי מערך הכשרת צוות.
במדינות אנגלו-סקסיות, יותר ויותר מעודדים או מחייבים רופאים לעבור הסמכה תקופתית,
במודלים שונים, עם עדות לתועלת בעיקר כשזה נעשה בשילוב עם תכניות הכשרה. בישראל,
כשחסרים משאבים להפעלת שירותי בריאות איך ניתן להסב תקציבים להכשרה? בגרעון, נותני
השירותים עסוקים בדחוף ולא בחשוב. ייבוש המערכת כדי שתתייעל אינו מכשיר לעשייה נכונה.
יש מקום לרפורמה מערכתית עם חיוב, ממון, פיתוח והטמעה של הכשרות צוות מול התמורות.
רפורמה כזו עשויה להביא למיצוב שירותי הבריאות במענה נכון ויעיל יותר לצורך בהווה ובעתיד.

מאיר ברזיס הינו פרופסור בפקולטה לרפואה ובית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, מנהל
המרכז לאיכות ובטיחות קלינית בהדסה, ובשבתון במרכז הארצי לסימולציה רפואית בשיבא.

[gview file="https://lifesdoor.org/wp-content/uploads/2016/01/Ca-of-Heart.Lancet-Onco.2012-1.pdf"]

[gview file="https://lifesdoor.org/wp-content/uploads/2016/01/NEJM.Dec_.09.pdf"]

My mom paid a painful price for not completing an advanced directive about her preferences for end-of-life medical care. She was an intelligent and organized woman who had everything in her and my dad's life planned out and written down. She even drafted her own obituary. Ironically, she never discussed her end-of-life care preferences with my father or her physician son (me), preferring to talk about “more pleasant subjects.”

As a result, after she developed colon cancer at age 86, my dad and I had to figure out how to treat her post-surgical medical complications of heart and renal failure. She died in hospice care after prolonged, unbearable, and unnecessary suffering. It broke both my dad’s heart and mine.

ADVERTISEMENT

Unfortunately, my mother’s story is all too common. Nearly one out of four older Americans (24 percent) say that either they or a family member have experienced excessive or unwanted medical treatment, the equivalent of about 25 million people, according to a poll conducted last year by Purple Strategies.
That’s why it is critical for the Centers for Medicare & Medicaid Services (CMS) to get it right when it finalizes its proposal on Nov. 1 to reimburse doctors for communicating with patients about whether and how they would want to be kept alive if they become too sick to speak for themselves.

More than 4 out of 5 Americans (81 percent) support requiring Medicare to cover discussions between doctors and patients about end-of-life treatment options and 83 percent support private health insurance covering these discussions, according to a recent Kaiser Health Tracking Poll. But, relatively few of the survey respondents (17 percent) say they’ve had such discussions with a doctor or other health care provider, including 34 percent of people age 75 or more, and 23 percent of people age 65-74.

Evidence-based research overwhelmingly shows the need for more and higher-quality doctor-patient conversations about the patient’s healthcare goals, preferences and values. A report on “Dying in America” by the Institute of Medicine noted that:

“Most people nearing the end of life are not physically, mentally, or cognitively able to make their own decisions about care … The majority of these patients will receive acute hospital care from physicians who do not know them. As a result, advance care planning is essential to ensure that patients receive care reflecting their values, goals, and preferences.”

The report’s “Key Findings and Recommendations” included:

“Frequent clinician–patient conversations about end-of-life care values, goals, and preferences are necessary to avoid unwanted treatment. However, most people—particularly younger, poorer, minority, and less-educated individuals, do not have these conversations. Clinicians need to initiate conversations about end-of-life care choices and work to ensure that patient and family decision making is based on adequate information and understanding.”

Funding Medicare advance planning removes a barrier for doctors to initiate and engage in conversations that ensure healthcare providers honor patients’ treatment goals, preferences and values. Based on my 35+ years of experience as a board certified physician in family medicine,and more recently, as a national medical director for a leading end-of-life choice advocacy organization, Compassion & Choices, I offer these recommendations to strengthen CMS’ proposal:

1. The initial conversation about a patient’s healthcare treatment preferences should take place during the “Welcome to Medicare” preventive visit to ensure an early start to these conversations, before the diagnosis of a terminal illness.

2. CMS should give physicians the flexibility and autonomy to engage in additional conversations as needed. Ideally, these conversations should take place at least once a year as a part of a patient’s annual medical review. However, the patient and physician should be given the autonomy to engage in these conversations as needed. For example, they may need additional conversations based on a patient’s disease diagnosis, prognosis and trajectory.

Compassion & Choices encourages CMS to enact this regulation, provide the necessary funding, and continue to look for and address other potential barriers to these critically important discussions between patients and healthcare professionals.

Grube is a former chair of the Oregon Medical Board

יום זכויות האדם הוא הזדמנות נוספת להזכיר לעצמנו כחברה ישראלית את הצורך לראות את האדם כשלם ולזכור שזכויותיו האנושיות נשארות תמיד חלק ממנו, גם כאשר הוא מזדקן או הופך לחולה קשה.

אמחיש זאת בחוויה שחוויתי באחת מפגישותיי הרבות עם חיים [שם בדוי], חולה מבוגר באחד מבתי החולים בארץ. חיים, נולד עם פגם גנטי. הפגם גורם לניוון שרירים הבא לידי ביטוי בנכות פיזית קשה וקשיי נשימה. חיים, מחובר למכשיר הנשמה עשרים וארבע שעות ביממה וקשה לו לדבר. חשוב לי לציין שחיים הוא אדם צלול, מבין ומתקשר עם הסביבה תוך שימוש באמצעים טכנולוגים. באחד מביקוריי שמתי לב שמשהו מציק לו והוא מראה סימנים של חנק. שאלתי אותו, "מה קורה? האם לקרוא לאחות?". הוא הנהן בראשו. ממבט ראשון ידעה האחות המסורה מה הבעיה הפיזית ומיד טיפלה בה. חיים, הרים מבטו וניסה לומר לה משהוא, תגובתה, ואני מצטט, "אתה לא מדבר, המכונה אומרת לי מה צריך לעשות" [יחי הטכנולוגיה] . הבעיה נפתרה על הצד הטוב ביותר וחיים הרגיש מבחינה פיזית הקלה. אך פניו העידו אחרת, שאלתי "מה הבעיה"? והוא ביטל אותי בהינד ראש . התעקשתי, "אתה נעלב?" חיים החזיר לי מבט חודר, המשכתי, "זה מעליב שמקשיבים למכונה ולא לך". דמעות ניקוו בעיניו.

בחרתי לחלוק אתכם סיפור קצר זה על מנת להמחיש את הקושי שלנו כחברה לפגוש את האחר כשלם. במציאות המורכבת של מענה טיפולי לזקן/חולה כשעל סדר היום בראש ובראשונה דאגה לטיפול הגופני והרפואי, קיים לעיתים קושי לראות ולהתייחס למטופל מעבר למרכיב השרידות והבריאות. חיים, לצד המענה הרפואי המקצועי, ביקש להרגיש שרואים אותו מעבר לפרוצדורה הסיעודית והרפואית. האחות ביצעה את עבודתה בצורה מקצועית ויעילה, ועדיין חיים נשאר עם תחושת מועקה. הסיפור "מקפיא" מתוך עבודתי כתומך באיכות חייהם של חולים וזקנים, רגע אחד בחייו של אדם בו התבקשתי לשהות איתו כאן ועכשיו ולראותו מולי כשלם.

הצורך שלנו כבני אדם שיראו אותנו כשלם תוך התייחסות למכלול צרכנו הגופניים, הנפשיים והרוחניים הוא גם זכות טבעית המוקנת לנו מרגע לידתנו ועד יום מותנו. ישנן תקופות ורגעים בהם אנו יכולים לדרוש זכות בסיסית זו וישנם מצבים, גילאים ונסיבות, כמו אלו של חיים, בהם אנו מתקשים לעשות כן. במצבים אלה אנו הופכים הלכה למעשה לתלויים בזולת אך יותר מכך ביכולת של החברה לראות את האדם שמאחורי הזקנה או המחלה ולזכור כי צרכיו וזכויותיו האנושיים אינם נעלמים עם מצבו הפיזי אלא להפך, מתחזקים.

אני נפגש עם אנשים הנמצאים באותם מצבים שהופכים אותם לתלויים בזולת ובחברה, ופועל בתוך המפגש הבינאישי במטרה למצוא את נקודות החוזק של המטופל. זאת, מתוך אמונה כי אלה מהווים עוגנים משמעותיים למפגש שלו עם עצמו ועם הסביבה ומאפשרים לו להישאר בעולם עם תחושה של כבוד ומשמעות.

אם תפגוש אדם שבור, שב אתו על סף השבר הארור. אל תנסה לתקן, אל תרצה שום דבר. ביראה ואהבת הזולת, שב אתו. שלא יהיה שם לבד.

הכותב הוא אבי דרדיק-אמירי המשמש כתומך איכות חיים (scp-c) בתוכנית "מעלות" של ארגון "גישה לחיים" בתמיכת קרן דליה ואלי הורביץ.

[gview file="https://lifesdoor.org/wp-content/uploads/2015/12/Barriers-to-Goals-of-Care-Discussions-With-Seriously-Ill-Hospitalized-Patients-and-Their-Families.pdf"]

[gview file="https://lifesdoor.org/wp-content/uploads/2015/12/Goals-of-Care-Discussion.pdf"]