יום זכויות האדם הוא הזדמנות נוספת להזכיר לעצמנו כחברה ישראלית את הצורך לראות את האדם כשלם ולזכור שזכויותיו האנושיות נשארות תמיד חלק ממנו, גם כאשר הוא מזדקן או הופך לחולה קשה.

אמחיש זאת בחוויה שחוויתי באחת מפגישותיי הרבות עם חיים [שם בדוי], חולה מבוגר באחד מבתי החולים בארץ. חיים, נולד עם פגם גנטי. הפגם גורם לניוון שרירים הבא לידי ביטוי בנכות פיזית קשה וקשיי נשימה. חיים, מחובר למכשיר הנשמה עשרים וארבע שעות ביממה וקשה לו לדבר. חשוב לי לציין שחיים הוא אדם צלול, מבין ומתקשר עם הסביבה תוך שימוש באמצעים טכנולוגים. באחד מביקוריי שמתי לב שמשהו מציק לו והוא מראה סימנים של חנק. שאלתי אותו, “מה קורה? האם לקרוא לאחות?”. הוא הנהן בראשו. ממבט ראשון ידעה האחות המסורה מה הבעיה הפיזית ומיד טיפלה בה. חיים, הרים מבטו וניסה לומר לה משהוא, תגובתה, ואני מצטט, “אתה לא מדבר, המכונה אומרת לי מה צריך לעשות” [יחי הטכנולוגיה] . הבעיה נפתרה על הצד הטוב ביותר וחיים הרגיש מבחינה פיזית הקלה. אך פניו העידו אחרת, שאלתי “מה הבעיה”? והוא ביטל אותי בהינד ראש . התעקשתי, “אתה נעלב?” חיים החזיר לי מבט חודר, המשכתי, “זה מעליב שמקשיבים למכונה ולא לך”. דמעות ניקוו בעיניו.

בחרתי לחלוק אתכם סיפור קצר זה על מנת להמחיש את הקושי שלנו כחברה לפגוש את האחר כשלם. במציאות המורכבת של מענה טיפולי לזקן/חולה כשעל סדר היום בראש ובראשונה דאגה לטיפול הגופני והרפואי, קיים לעיתים קושי לראות ולהתייחס למטופל מעבר למרכיב השרידות והבריאות. חיים, לצד המענה הרפואי המקצועי, ביקש להרגיש שרואים אותו מעבר לפרוצדורה הסיעודית והרפואית. האחות ביצעה את עבודתה בצורה מקצועית ויעילה, ועדיין חיים נשאר עם תחושת מועקה. הסיפור “מקפיא” מתוך עבודתי כתומך באיכות חייהם של חולים וזקנים, רגע אחד בחייו של אדם בו התבקשתי לשהות איתו כאן ועכשיו ולראותו מולי כשלם.

הצורך שלנו כבני אדם שיראו אותנו כשלם תוך התייחסות למכלול צרכנו הגופניים, הנפשיים והרוחניים הוא גם זכות טבעית המוקנת לנו מרגע לידתנו ועד יום מותנו. ישנן תקופות ורגעים בהם אנו יכולים לדרוש זכות בסיסית זו וישנם מצבים, גילאים ונסיבות, כמו אלו של חיים, בהם אנו מתקשים לעשות כן. במצבים אלה אנו הופכים הלכה למעשה לתלויים בזולת אך יותר מכך ביכולת של החברה לראות את האדם שמאחורי הזקנה או המחלה ולזכור כי צרכיו וזכויותיו האנושיים אינם נעלמים עם מצבו הפיזי אלא להפך, מתחזקים.

אני נפגש עם אנשים הנמצאים באותם מצבים שהופכים אותם לתלויים בזולת ובחברה, ופועל בתוך המפגש הבינאישי במטרה למצוא את נקודות החוזק של המטופל. זאת, מתוך אמונה כי אלה מהווים עוגנים משמעותיים למפגש שלו עם עצמו ועם הסביבה ומאפשרים לו להישאר בעולם עם תחושה של כבוד ומשמעות.

אם תפגוש אדם שבור, שב אתו על סף השבר הארור. אל תנסה לתקן, אל תרצה שום דבר. ביראה ואהבת הזולת, שב אתו. שלא יהיה שם לבד.

הכותב הוא אבי דרדיק-אמירי המשמש כתומך איכות חיים (scp-c) בתוכנית “מעלות” של ארגון “גישה לחיים” בתמיכת קרן דליה ואלי הורביץ.