הורי נכנסו לספר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אבי נפנף בתעודת האזרח הותיק שלו ואני יכולה להישבע שראיתי שם ניצוץ של גאווה מהול בפחד. לרגל יום הקשיש הבינלאומי פורסים בפנינו לקט מאפיינים דמוגרפים של בני 65 ומעלה בישראל. אבל המספרים לא מספרים לנו על הפחד. הפחד מהאובדן ההדרגתי ביכולת הגופנית, הפחד מחולי ומסבל הפיזי הבא בעקבותיו אך יותר מכל הפחד מאובדן המשמעות ומהבדידות, לא הפיזית אלא זו הרוחנית. והרי "אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה, ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעיני כל" כתב ביאליק.
והנה סטטיסטיקה קצת אחרת: למרות ש 90% מהאנשים מאמינים שחשוב לשוחח על רצונותיהם ועל רצונות אהוביהם לטיפול בסוף החיים ו-60% אומרים שחשוב להם לוודא שמשפחתם לא תישא בעול ההחלטות הקשות ברגע המכריע. רק 30% מהאנשים ישוחחו עם יקירהם בפועל.
הנה מגיע הצקצוק הזה. מי רוצה לדבר על דברים כאלה באמת ?!
ומצד שני כמה מכם חוו או שמעו על משהו שחווה מוות של אחר משמעותי בחייו שבו "לא הספקתם לומר הכל", כמה מכם באמת נתנו הזדמנות לאדם האהוב עליכם להביע בפניכם את פחדיו וכמה ביטלו אותו בהינף יד ובקלישאה הידועה "אל תדברי שטויות, את עוד תזכי לרקוד בחתונה של הנינים שלך"?!
אך רוב הקשישים רוצים שתשאלו אותם – כשאתם חושבים על השלב האחרון בחייכם, מה הכי חשוב לכם?
רוב הקשישים מעוניינים שתבררו – האם יש לך דאגות ממוקדות ביחס לבריאותך? מה מפחיד אותך בשלב הזה של חייך? האם נסיבות מסוימות יחשבו בעינך כגרועות ממוות?
רוב הקשישים לא יסתירו את זהות הקרוב שירצו שיקבל החלטות בשמם אם לא יוכל לעשות זאת בעצמם. חלק לא קטן ישמח לספר לכם מה משמעות החיים עבורם בשלב הזה ואיך אתם יכולים לעזור להם לממש אותה. כל מה שנותר לכם זה לשאול ולהקשיב.
ואז הוא נפנף בתעודת האזרח הותיק שלו והייתי בטוחה ששמעתי שם סדק קטן כשהוא הכריז בקול "אני אזרח ותיק". התיישבתי על הספה בבית הורי והחלטתי שלא לבטל אותו בהינף יד. ממולי ישבה אמי ויש בדיחה שאומרת שאם אתה רוצה לדעת איך תראה אשתך בזקנתה תסתכל על אמה. ובבואתי שלי בעוד 27 שנים ניבטה בפניה והשיחה התחילה וקלחה. הפרטים ישארו חסויים מפאת צנעת הפרט רק אתאר לכם את סופה. לא היו שם התרגשויות או מבוכה, לא חיבוקים נמרחים ונשיקות רטובות. אמי הסתכלה עלי בעומק שלא ראיתי שנים בעיניה ואמרה לי – "תודה".
הכותבת היא מנכ"ל תשקופת – המקדמת בישראל את "פרויקט השיחה"
