רופאים, מאחורי הסרטן יש בן אדם

ישראל עדיין מתקשה להתמודד עם המרכיבים המופשטים הנכללים בזכות לבריאות ובוחרת למדוד את איכות החיים, בעת מחלה קשה, במונחים של הישרדות ובריאות פיזיולוגית.

8/2/2016 פורסם בNRG // שרית אורן

ישראל עדיין מתקשה להתמודד עם המרכיבים המופשטים הנכללים בזכות לבריאות ובוחרת למדוד את איכות החיים, בעת מחלה קשה, במונחים של הישרדות ובריאות פיזיולוגית. בכך היא מביאה לקדמת הבמה את העיסוק במחלה – ולא בחולה העומד מאחוריה

 אחד הדיונים המרתקים בכנס שנערך לאחרונה באוניברסיטת בן גוריון בהשתתפות 200 אנשי רפואה, עסק בטענות שעולות לא פעם בקרב משפחות שיקיריהם, הנאלצים להתמודד עם סרטן או מחלה קשה, מתלוננים על אטימות, חוסר רגישות והיעדר יחס מצד הרופאים והצוות הרפואי. ההתעסקות במחלה ובמלחמה בה לעיתים משכיחה מהסביבה הקרובה של החולה, ואפילו מהצוות הרפואי עצמו, את העובדה שמאחורי הסרטן יש גם אדם עם רצונות, אהבות, חששות ותקוות.

מדובר בבעיה לאומית ואסור שתישאר בחזקת תסכול גובר של רופאים תשושים ושחוקים או משפחות מתוסכלות. התלונות על אדישות וחוסר רגישות מצדם של הרופאים מחד ועל אלימות וזלזול מצדם של חולים ובני משפחתם מאידך הן סימפטום ולא המחלה עצמה.

בשנת 1946 הגדיר ארגון הבריאות העולמי את המושג "בריאות" כמצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית ולא רק היעדר מחלה. למרות זאת, 70 שנים אחרי, מדינת ישראל עדיין מתקשה להתמודד עם המרכיבים המופשטים הנכללים בזכות זו ובוחרת למדוד את איכות החיים, בעת מחלה מסכנת חיים, במונחים של הישרדות ובריאות פיזיולוגית בלבד. בכך היא מביאה לקידמת הבמה את העיסוק במחלה ולא בחולה העומד מאחוריה.

חיזוק רווחתו החברתית, נפשית ורוחנית (Wellbeing) של החולה ומסוגלותו לשלוט ולבחור את דרך הטיפול בו, משפיעה גם על הדרך שבה הוא ובני משפחתו מתמודדים עם השלכות מצבו הבריאותי ועל אחת כמה וכמה אם פתיל חייו קצר וקצוב. נכון, לא כל אדם חולה זקוק להפניה טיפולית נפשית, אך כל חולה זקוק ליחס אישי – מעצים, משתף ומתעניין מהצוות הרפואי המטפל בו ולקבלת החלטות טיפוליות המשלבות את רצונותיו, מתחשבות בפחדיו, עקרונותיו וערכיו.

מערכת הבריאות בישראל איננה מאפשרת זאת. תקצוב וכח אדם מצומצם בשילוב העדר מיומנויות וכלים להתמודד עם מורכבות הטיפול האנושי מייצרות "שחיקה" ו"תשישות חמלה" בקרב צוותי הרפואה והסיעוד. "המחלה השקטה" הזו מקננת בכל מערכת הבריאות בישראל והופכת לרוב את ההליך הרפואי לפרקטיקה קלינית וטכנית ממוקדת ריפוי בלבד ואת רוב המטופלים ל"מקרים".

מעבר לחוסר תקציב והיעדר כלים מתאימים, מדובר פשוט בחוסר מודעות או במקרה של אכיפת
חוק החולה הנוטה למות – התעלמות שערורייתית. החוק, שנחקק כבר לפני עשור, עוסק בזכותם של חולים במחלה חשוכת מרפא בסוף חייהם, להימנע מטיפול רפואי או להימנע מחידוש טיפול שהחל. יישום החוק הוא חלק נכבד מיכולת האדם לבחור את איכות חייו בסוף חייו כמו גם לסייע לרופא בקבלת החלטות המשלבות את תפיסת עולמו של החולה.

עם זאת, במחקר שהתקיים לפני כשנה, הודו מרבית הרופאים כי הם אינם מציפים בפני מטופליהם את החוק כאלטרנטיבה. רק מעטים מתוכם, ידעו להצביע על מרכיבי החוק והדרך ליישמו בעבודתם.

המצב הפיך, ובמקומות בהם פועלים "תומכי איכות חיים" ומתקיימות סדנאות לצוותים הרפואיים ניתן לראות ניצנים של שינוי. אבל כדי לשנות את המציאות עבור חולים רבים וגם עבור הרופאים והצוותים המסורים המדינה חייבת ליישם את הפתרונות שכבר קיימים על המדף. למשל, תקצוב ייעודי בסל הבריאות עבור צוותים רפואיים לרכישת כלים ומיומנויות להצגת חוק החולה הנוטה למות ולמילוי משותף של הנחיות מקדימות. דוג' נוספת היא שיפור סקרי המטופלים ומערכת תגמול אישית לרופאים על שיח אמפטי וחמלתי עם מטופליהם.

שילוב איכות חיים בתהליכי ריפוי, סיעוד וטיפול היא אתגר לאומי. היא מחייבת את החולים ובני משפחותיהם לדרוש "טיפול אחר", מצוותי הרפואה שינוי התנהגותי ואישי Practice Change)) בדרך שבה ניתן השירות הרפואי וממערכת הבריאות הציבורית לתת בידיהם את הכלים והתגמול הראוי לכך. אי אפשר לעשות זאת ללא מדיניות ציבורית מנחה, ברורה ומדידה . עד אז נמשיך בתפקידנו, לאפשר למצות טיפול המתחשב באיכות חייו של האדם החולה כדי לתת לו תקווה, משמעות וכוח במלחמתו לחיים.

השותפים שלנו

פרס
NRG
נעמי
matana
פדרציה
G
הורביץ
UJA
מכבי
נוף
בית בלב
אבות
זהב
מטב
בית-הדר