ישראל עדיין מתקשה להתמודד עם המרכיבים המופשטים הנכללים בזכות לבריאות ובוחרת למדוד את איכות החיים, בעת מחלה קשה, במונחים של הישרדות ובריאות פיזיולוגית.
8/2/2016 פורסם בNRG // שרית אורן
ישראל עדיין מתקשה להתמודד עם המרכיבים המופשטים הנכללים בזכות לבריאות ובוחרת למדוד את איכות החיים, בעת מחלה קשה, במונחים של הישרדות ובריאות פיזיולוגית. בכך היא מביאה לקדמת הבמה את העיסוק במחלה – ולא בחולה העומד מאחוריה
מדובר בבעיה לאומית ואסור שתישאר בחזקת תסכול גובר של רופאים תשושים ושחוקים או משפחות מתוסכלות. התלונות על אדישות וחוסר רגישות מצדם של הרופאים מחד ועל אלימות וזלזול מצדם של חולים ובני משפחתם מאידך הן סימפטום ולא המחלה עצמה.
חיזוק רווחתו החברתית, נפשית ורוחנית (Wellbeing) של החולה ומסוגלותו לשלוט ולבחור את דרך הטיפול בו, משפיעה גם על הדרך שבה הוא ובני משפחתו מתמודדים עם השלכות מצבו הבריאותי ועל אחת כמה וכמה אם פתיל חייו קצר וקצוב. נכון, לא כל אדם חולה זקוק להפניה טיפולית נפשית, אך כל חולה זקוק ליחס אישי – מעצים, משתף ומתעניין מהצוות הרפואי המטפל בו ולקבלת החלטות טיפוליות המשלבות את רצונותיו, מתחשבות בפחדיו, עקרונותיו וערכיו.
מערכת הבריאות בישראל איננה מאפשרת זאת. תקצוב וכח אדם מצומצם בשילוב העדר מיומנויות וכלים להתמודד עם מורכבות הטיפול האנושי מייצרות "שחיקה" ו"תשישות חמלה" בקרב צוותי הרפואה והסיעוד. "המחלה השקטה" הזו מקננת בכל מערכת הבריאות בישראל והופכת לרוב את ההליך הרפואי לפרקטיקה קלינית וטכנית ממוקדת ריפוי בלבד ואת רוב המטופלים ל"מקרים".
חוק החולה הנוטה למות – התעלמות שערורייתית. החוק, שנחקק כבר לפני עשור, עוסק בזכותם של חולים במחלה חשוכת מרפא בסוף חייהם, להימנע מטיפול רפואי או להימנע מחידוש טיפול שהחל. יישום החוק הוא חלק נכבד מיכולת האדם לבחור את איכות חייו בסוף חייו כמו גם לסייע לרופא בקבלת החלטות המשלבות את תפיסת עולמו של החולה.
עם זאת, במחקר שהתקיים לפני כשנה, הודו מרבית הרופאים כי הם אינם מציפים בפני מטופליהם את החוק כאלטרנטיבה. רק מעטים מתוכם, ידעו להצביע על מרכיבי החוק והדרך ליישמו בעבודתם.
שילוב איכות חיים בתהליכי ריפוי, סיעוד וטיפול היא אתגר לאומי. היא מחייבת את החולים ובני משפחותיהם לדרוש "טיפול אחר", מצוותי הרפואה שינוי התנהגותי ואישי Practice Change)) בדרך שבה ניתן השירות הרפואי וממערכת הבריאות הציבורית לתת בידיהם את הכלים והתגמול הראוי לכך. אי אפשר לעשות זאת ללא מדיניות ציבורית מנחה, ברורה ומדידה . עד אז נמשיך בתפקידנו, לאפשר למצות טיפול המתחשב באיכות חייו של האדם החולה כדי לתת לו תקווה, משמעות וכוח במלחמתו לחיים.
