בשובי לארץ בטיסת אל על 030# מטורונטו, הבנתי שעליי להוסיף תזכורת בלוח השנה בסמארטפון שלי. הפגישה שתואמה ליום רביעי הבא לא תתקיים. ענת דולב לא תוכל לארח אותי במפגש האישי שתכננו. יחד עם זאת, המקום שנשמר לפגישה לא ישתנה שכן איני יכול להביא את עצמי ללחוץ על כפתור המחיקה.
שובי לארץ בטיסת אל על 030# מטורונטו, הבנתי שעליי להוסיף תזכורת בלוח השנה בסמארטפון שלי. הפגישה שתואמה ליום רביעי הבא לא תתקיים. ענת דולב לא תוכל לארח אותי במפגש האישי שתכננו. יחד עם זאת, המקום שנשמר לפגישה לא ישתנה שכן איני יכול להביא את עצמי ללחוץ על כפתור המחיקה.
במהלך העשור האחרון, נפל בחלקי לפתח קשר מיוחד עם ענת. בשנת 2007, דובר בית החולים תיאם עבורי ראיון בתוכנית הרדיו שלה על מנת להציג את העדכונים האחרונים בתחום הרדיותרפיה. במהלך הדיון היה ברור שהיא הבינה את הפיזיקה שבמכונות החדשות וקלטה את ההנדסה הטמונה בתוכנה שתיארתי, אך היא הייתה הרבה יותר מעוניינת בחיפוש של חולי הסרטן אחר משמעות עם קבלת פרוגנוזה קודרת. השאלות על פרוטונים וניקולה טסלה הפכו להשוואות מרומזות בין ,תפיסות עולמם של ויקטור פרנקל ועמנואל לוינס.
תוכננו איתה שידורים נוספים במטרה לדון במחקרים מתפתחים על אודות הצדדים הרכים יותר של רפואת סרטן וכדי לבחון את הפילוסופיה הקיומית בה מלווים אונקולוגים. בשנת 2012, עלינו לשידור כדי לחשוף את מאזיניה לבלוג שכתבתי בשפת אימי עבור הג'רוזלם פוסט. הבלוג נקרא "52" בשל צירוף המקרים המשולש בו אבי נפטר בטרם עת בגיל 52, אני אהיה בן 52 בשנת 2012 וישנם 52 שבועות בשנה. היא מאוד אהבה את הרעיון שפעם בשבוע ניסיתי להתמודד עם נושאים כואבים (חוסר ביטחון, מתח בין העבודה והמשפחה, פגיעות וכולי) אשר ניחתים על החיים המודרניים. היא נשבעה להמשיך באותו תרגיל שבועי כשתגיע לגיל הזה.
ענת הייתה קולאז' מרתק. מבריקה. יפהפייה. מוסרית. פעילת זכויות בעלי חיים. מוזיקולוגית שהייתה מוכנה לשלב בין בטהובן והחיפושיות שכן שניהם ענו על הקריטריונים שלה לאלמותיות ולאוניברסליות שהגדירה את המוסיקה הקלאסית. אכן, הקשר האחרון בינינו נוצר כשעדכנתי אותה במסרון במותו של דיוויד בואי והיא השיבה "ברוך דיין אמת". לא היה צורך באמוג'י כלשהו כדי להמחיש את התחושה שלה שהעולם איבד גאון אמיתי.
היא אהבה אנשים, אך לא רק במובן המופשט של המילה. והיא סבלה. איכשהו הרגשתי בזאת כשפגשתי אותה בפעם הראשונה וללא ספק חשתי את הייסורים שלה עם התקדמות ניוון השרירים שלה.
במהלך הביקור הנוכחי בצפון אמריקה, נפגשתי עם עמיתים לתכנון אשכול מחקרים לבחינת הסוגיות המדעיות שבבסיס התקווה. "תקווה?" היא שאלה, "האם התקווה היא עניין של מדע?" השיחה ביננו התעוררה במהירות. ניתן היה לחוש בהתעניינות העמוקה שלה בדבר שנתפס כסתירה: מדע ותקווה. ככל שחשבה על זה יותר, סברה שלא רק שאין סתירה, אלא שייתכן ותהליך המדעי והתקווה בעצם משולבים. המדען האמיתי יכול להתמודד עם תוצאות אשר סותרות את ההשערה הראשונית. יחד עם זאת, היא אמרה, הדבר רק מפתח אצל המדען תקווה ככל שמצפים לפריצות דרך חדשות.
לענת היה צמאון עצום לתקווה. "אתה רופא, לא רב או פסיכולוג חיובי," היא אמרה, "אך אין ספק שגילית שיטות ליצירת ושימור תקווה. האם תבוא לחלוק איתי את הפטנטים הללו?" הסכמנו להיפגש ביום רביעי הבא.
לצערי, לפני שהספקתי לחלוק איתה את הרעיונות החדשים הללו, הבן אדם השלם, החיוני והעצמאי הזה הידוע כענת דולב כבר לא היה. היא נלקחה מאיתנו, באופן אירוני, בגיל 52.
