ההכרות שלי עם המטופל החדש במחלקה הסיעודית של המוסד מתחילה מהפניה של אחת האחיות או הרופא.
"בוריס" (שם בדוי) איש שקט, בן 68, חולה במחלה סופנית. משפחתו הקטנה (אשתו ובתו) באים לבקר אותו פעם או פעמיים בשבוע, אבל רוב הזמן הוא לבד, יושב בכיסא גלגלים בפינה שלו וכמעט לא יוצר קשר עם אף אחד.
אני ניגשת לבוריס ומציגה את עצמי. אני מתעניינת בשלומו, שואלת שאלות כלליות כדי ליצור שיחה ראשונית שתעזור לי להכיר אותו. האמפטיה והחום שאני מרגישה כלפיו לא זוכים למענה מצידו של בוריס.
לשאלותי הוא עונה בצורה קצרה ופורמלית. אני תוהה האם זה מצביע על אופיו המופנם או שאולי יש סיבות אחרות שגורמות לבוריס לקצר את השיחה.
-האם אני יכולה לעשות בשבילך משהו לפני שאני הולכת? אולי כוס מים או תה?
– לא, תודה – הוא עונה.
– אוכל לבקר אותך שוב בעוד כמה ימים?
בוריס מתלבט אבל אחרי כמה שניות בודדות אומר: "כן". ה"כן" הזה בא, כנראה, מתוך נימוס ולא מאמת משקף את רצונו בעניין.
אחרי כמה ימים חזרתי לחדרו של בוריס. הוא ישב בפינה הרגילה שלו וצפה בטלוויזיה. איש רזה, בכיסא גלגלים, כולו מכוסה בשמיכות.
התעניינתי בשלומו וקיבלתי תשובה מתחמקת: "רגיל. כמו בכל יום". מכיוון שבוריס כנראה לא התכוון לפתח את השיחה והמשיך לצפות בטלוויזיה, הלכתי להביא כיסא לעצמי והתיישבתי לידו.
-"במה אנחנו צופים?" שאלתי.
בוריס הסתכל עלי במבט מופתע וחשדני אבל החליט לענות. הוא הסביר לי שאין הרבה דברים מעניינים לראות לכן הוא מעדיף את ערוץ המדע, אבל גם כאן את רוב התכניות הוא כבר ראה…
ישבתי בחדרו של בוריס כחצי שעה וצפיתי יחד איתו באיזה סרט דוקומנטרי. מדי פעם שאלתי שאלות הקשורות לתוכן התכנית וזכיתי להסברים קצרים.
לפני שנפרדתי ממנו שאלתי האם הוא צריך משהו ונענתי בשלילה. בשבוע הבא נכנסתי לחדרו של בוריס מצויידת בכיסא וישר התיישבתי לצידו לראות טלוויזיה. בזמן הצפייה, התעניינתי בשלומו והפעם קיבלתי תשובה קצת יותר רחבה וספציפית מהפעמים הקודמות.
הכל התנהל כמו בפעם הקודמת, רק בסוף כששאלתי האם אני יכולה לעזור לו במשהו בוריס מיד ענה שישמח לכוס תה.
עברו חודשיים עד שבוריס התרגל לביקורים שלי. מדי פעם חייך, מדי פעם קיטר, בעיקר על תכניות בטלוויזיה, אבל בשלב הזה היה כבר ברור שהוא לא רק "התרגל" אליי אלא אפילו שמח לראות אותי ולהעזר בי לבקשות קטנות.
במפגשנו לפני שבוע בוריס שיתף אותי בשאלה (הנפוצה ביותר בתחומנו) שהטרידה אותו: "למה זה מגיע לי"!?
הוא הסביר שעד לא מזמן היה בריא לגמרי ולא הכיר את הרופאים בכלל. לכן הוא לא מבין איך ממצב של גבר בריא התדרדר למחלה קשה והפך להיות נכה.
בתשובתי אמרתי שלאורך כל ההסטוריה של האנושות, הרבה אנשים חכמים חיפשו תשובות לשאלה הזו והבאתי לו ציטוט מהבודהיזם, על הסבל שמקורו בחוסר היכולת שלנו לקבל שינויים.
בוריס השיב שהוא לא מכיר ולא מתחבר לבודהיזם והיה רוצה לדעת מה הגישה של היהדות לחיים ולמוות (למרות שהוא אדם חילוני לגמרי ואף פעם לא עסק בנושאים כאלה).
שעה שלמה דיברנו על המסורת היהודית. בוריס גילה עניין רב בשיחה. היה נדמה שהוא סופג כל מילה בהתלהבות.
"נוכל לדבר על זה כל פעם שאת מגיעה?" שאל בוריס. היה לו חיוך רחב על הפנים ועיניו נצצו, כאילו התעורר לחיים. שיקפתי לו את השינוי שלפי דעתי התרחש איתו היום ובתשובה קיבלתי חיוך עוד יותר רחב.
לכל אדם ואדם קיימים משאבים רוחניים המסוגלים להחיות, לנחם או לחזק את רוחו ואת נפשו. המשאבים האלה יכולים להשתנות מאדם לאדם. לא תמיד הם ברורים וגלויים לעין (כמו משפחה או שייכות למסורת דתית כלשהי). לפעמים נדרשת סבלנות רבה והקשבה כדי לגלות את המעיין הנקי שמסתתר עמוק עמוק בנפשנו. המעיין המסוגל להשקות את נפשנו בהבנה, מחילה, רוגע ואהבה.
