לדבר כדי לחיות
הייתי יכולה לבחור בנושא יותר קל ובטח בדילמה יותר קלה. אבל קל זו לא מילה מוכרת בלקסיקון המקצועי שלי. ויום הסרטן הבינלאומי בטח שלא מקל. האם אנחנו חייבים להחזיק אנשים בחיים בכל דרך אפשרית, גם כאשר המוות הוא קרוב ובלתי נמנע?
הרפואה המתקדמת הפכה את הסרטן ברבות השנים ובחלק מהמיקרים למחלה כרונית איתו אפשר לחיות שנים רבות וטובות. עם זאת, דו"ח משרד הבריאות משנת 2013 קובע שסיבת המוות העיקרית בישראל היא מחלת הסרטן, הגורם לרבע מכלל מקרי המוות בכל שנה.
והנה נתון מעניין מארה"ב: שלושים אחוז מהוצאות ביטוח הבריאות הממשלתי (Medicare)הוא לאנשים שנפטרו באותה שנה. ושליש מההוצאות האלו הם בחודש האחרון של החיים.
ההמכונים הלאומיים לבריאות מפרסמים מאמרי דעה רבים בתחום מחלות הסרטן. אחת התגליות המעניינות היא שההוצאות לטיפול רפואי בשבוע האחרון לחייהם ירדו באופן משמעותי לאלו מבין חולי הסרטן בשלבים מתקדמים שקיימו "שיחות סוף החיים" עם רופאיהם. חיי בני אנוש שווה כל הוצאה כספית. אבל אם תערכו סקר בלתי פורמאלי אני מאמינה שתמצאו מה שאני מצאתי בשיחותי הרבות עם חולים בסוף חייהם: רובינו לא רוצים למות מונשמים או מאושפזים ואנחנו לא רוצים להשתמש בכסף שלנו או בכסף של המדינה על שבוע או חודש של חיים ללא איכות.
עוד מצאו המחקרים במכונים הלאומיים שעלויות גבוהות יותר היו קשורות לאיכות גרועה של מוות, המשולבת במצוקה פיזית ובלי שינוי ביכולת ההישרדות ( Zhang et al, Archives of Internal Medicine, 2009).
לצערי, גם בארץ, בסוף החיים מתבצעים טיפולים אגרסיביים המוסיפים לסבלם של הנוטים למות וגוזלים מהם כבוד וקרבה בימיהם האחרונים. קולגה מהתחום הרפואי שיתף לא מזמן למה הוא נוטה לקבל החלטות כאלו. הוא אמר בפשטות ומורכבות כה רבה בעיני: "קשה לי". אני מתארת לעצמי שהוא התכוון שזה גורם לו עצב רב לקבל החלטה לתת לחיים להסתיים. (אין הכוונה לא לזירוז המוות אלא על הימנעות מתן טיפול המעכב אותו) זה בהחלט עצוב. עצוב גם שהעמדה הכאובה שהוא נמצא בה היא תוצאה של חינוך אינהרנטי להכחשה הרובצת על תרבויות מערביות כמו שלנו – שהמוות קורה – נקודה. זו תוצאה ישירה של רשלנות תרבותית ומדינתית שאיננה מציעה תמיכה ומשאבים לצוות הרפואי שעליו נופל נטל ההחלטה, וזו גם תוצאה של ההימנעות שלנו מהשיחה הכל כך ברורה מאליה והכל כך קריטית: איך אני רוצה למות.
קיים כלי פשוט, מובנה ומכיל – "פרויקט השיחה", המאפשר יצירת מרחב בטוח שדרכו ניתן להתחיל לגבש הבנה משותפת ביחס לרצונות שלנו ושל אהובינו בסוף החיים.
ככל שיותר מאיתנו מעיזים לקיים את "השיחה" עם אהובינו, כך לא נשאיר בידי הרופא את האחריות הבלעדית לקבוע איך נמות, וכך נזכה למות בדרך המבטאת את המשאלות, הערכים והזהות שלנו על פיהם אנחנו חיים את חיינו.
הכותבת היא מרגו הלמן ראש תחום סוציאלי-קליני (MSW ) בארגון גישה לחיים (תשקופת)
