מרבית העוסקים במלאכת הטיפול בזקנים הן נשים חסרות הכשרה מקצועית ייעודית, ולמרות זאת הן משמשות כ"אחר המשמעותי" העיקרי המטפל בזקן. פשוט תנו להן כלים.
מרבית העוסקים במלאכת הטיפול בזקנים הן נשים חסרות הכשרה מקצועית ייעודית, ולמרות זאת הן משמשות כ"אחר המשמעותי" העיקרי המטפל בזקן. פשוט תנו להן כלים.
מסע הישרדות רצוף שינויים, אובדנים ופרידות
ההתפתחויות בעולם הרפואה במודרני הביאו להארכת תוחלת החיים הממוצעת של האדם בעשרות שנים. משמעות השינוי בחברה הישראלית הוא עלייה מתמדת במספר הזקנים החיים עמנו, ובצורך החברתי להעניק לאתגר מענה מקצועי. עבור הזקנים והמטפלים מדובר במסע הישרדות רצוף שינויים, אובדנים ופרידות, אך כזה שטומן בו גם אפשרות לצמיחה ולהתפתחות. המפגש הטיפולי עם אדם זקן עשוי להיות מרתק ומעשיר, אך הוא גם קשה, לעתים אף קשה מנשוא.
מרבית העוסקים הישירים במלאכת הטיפול בזקנים הן נשים חסרות הכשרה מקצועית ייעודית, ולמרות זאת הן משמשות כ"אחר המשמעותי" העיקרי המטפל בזקן, זה ששוהה עמו זמן ממושך – אף יותר מבני משפחתו הקרובים. פעמים רבות משתמשת המטפלת ב"אינסטינקטים טבעיים", אך היא עדיין חסרה כלים ושפה שיאפשרו לה גם התמודדות עם הסבל והאובדן, וכן מתן ערך מוסף לזקן על פני מטפלים אחרים בתחום. הקושי מייצר ריחוק התנהגותי מהעיסוק בנושאים אלה ו"בריחה" למקומות הביצועיים והפונקציונאליים בשגרת היום של הטיפול.עמידה מול איום במוות או אובדן תפקוד חיוני מערערת לא פעם את התקשורת בין מטפל למטופל ומצמצמת את מערכת היחסים ביניהם, כך שאין ראייה הוליסטית של אדם בעל רבדים וצרכים. הספרות המחקרית מצביעה על גורמים אלה כמגבילים את יכולת המטפל הסיעודי לתמוך באיכות החיים של הקשיש, וכך גוברת תחושת השחיקה ותשישות החמלה (Compassion Fatigue).
שיפורים טכנולוגיים שעשויים לסייע הם מבורכים, אך לפני שנשגר למטפלים הסיעודיים רובוטים כסיוע תפעולי, כדאי שנעניק להם כלים לשיפור ההתמודדות הרגשית והאנושית שדורשת עבודתם המסורה.
שרית אורן היא מנכ"לית ארגון "גישה לחיים"
