בכל יום מאז שבחרתי להצטרף לחברה האזרחית (המגזר השלישי), אני "יוצאת ממצרים". מסע שיש בו לא מעט מן הלא נודע. לך תדע מתי יגמר "המדבר" ונוכל סוף, סוף להגיע אל "הארץ המובטחת".
כמו מנהיגי העדה שנעה במדבר, לעיתים נדמה שהמאבק בעקשות, בקוצר הראייה, בשיקולים זרים הוא לשווא, לעיתים מתחשק לנפץ את לוחות הברית ולוותר.
נדמה כי הנדודים במדבר לאחרונה התארכו, הארץ המובטחת פתאום התרחקה. הנה המשוכה האחרונה שצצה בדרכנו: שישה שקלים בלבד יקבלו הקשישים כתוספת חודשית. וזאת רק דוגמא אחת.
אבל ממשיכים. אני משתדלת לא לצאת למסעות המדבריים שלי רק עם לחם שלא הספיק להחמיץ אבל יש גo פעמים כאלו כי כמו בסטארט-אפ , החברה האזרחית צריכה לא מעט תעוזה והמון אמונה בצדקת הדרך.
החברה הישראלית מורכבת, מיוחדת, רב תרבותית, עמוסה כמו סל קניות גדול של פסח מכל טוב אקלקטי, צבעוני וקולני. אבל זו גם חברה משופעת בפינות קטנות, נידחות, אפלות שבהם מסתתרים פרורי חמץ שאף אחד לא טורח להפנות אליהם תשומת לב.
את ניקיון הפסח שלנו, אנחנו עושים כל יום, כל השנה, בתחומי בריאות, רווחה , שיכון, דת, חינוך, איכות הסביבה, חי וצומח, חברה, רק תבחרו נושא.
במסע הזה משתתף חלק נכבד מהעם שלנו שמהווים 11.2% מהמועסקים במשק וכמעט 2% מתנדבים מאזרחי ישראל. למרות שיהיו כאלה שיגידו שזהו תפקידן של רשויות הממשלה, אני רואה במסע החברתי מרכיב קריטי לחוסנה של ישראל. הוא מאפשר לקבוצות רבות להיות חלק פעיל בחברה האזרחית ובמימוש ערכי הדמוקרטיה על ידי קידום יוזמות חברתיות לצד יוזמות לשינוי מדיניות, סנגור, אספקת שירותים, מעורבות אזרחית ופוליטית.
40 שנה הסתובבנו במעגלי המדבר עד שהגענו לארץ המובטחת, ברור שמשהו החזיק את המפה הפוך. גם אנחנו בחברה האזרחית התברברנו בדרך ושגינו ביכולת שלנו לא פעם להוביל לעשיה אפקטיבית חברתית. וההוכחה לפנינו.
אבל שינוי הוא אפשרי. אני מסמנת את מלחמת לבנון השניה כקו פרשת מים שממנו החלה החברה האזרחית בתהליכי התמקצעות מרשימים שגם הובילו בין היתר לגידול בהיקף פעילותה לא רק בחברה אלא גם בציבוריות ובכלכלה הישראלית (5.5% , זהו חלקו של תוצר ארגוני החברה האזרחית מן התל"ג).
החל משנת 2008 הפכנו עם החלטת ממשלה 3190, לשותפים במסע חדש, תלת מגזרי שביסס מערכת יחסים ביננו לבין המגזר העסקי וממשלת ישראל. אנחנו חולקים ידע, מיזמים משותפים, חלומות וקבלת החלטות ומרחיבים בכך את אפקט ההשפעה מלוקאלי ומצמצם לצמיחה מכלילה לאומית.
ההגדה לא עשתה הנחות לעם שלנו. הנוגש המצרי התחלף במסע קשה ומייגע שהיו בו רגעי שיא לצד רגעי שפל רוחניים, וחברתיים. זה בסדר.
המסע החברתי חייב להיות מסע רוחני אבל גם פיזי כזה ש"שולי גלימתו" נוגעים במים הנסוגים, כזה שמרגיש את הרעב והצמא, כזה שרואה את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר; אחרת איך נדע להעריך את מה שיש לנו ויותר מכך להיות מודעים למה שאין לנו. איך נדע לתחזק את אמירתו של הלל "אם אין אני לי מי לי " שחס וחלילה לא יתנוון לנו (כי אנחנו זוכרים גם זמנים אחרים).
איך נלמד להכיר אחד את השני מעבר לסביבת החיים הקרובה שלנו. איך נחנך את הדורות הבאים לאקטיביזם חברתי שלא רק מסתכל קדימה אל דיונת החול הבאה אלא בודק מי נשאר מאחור ודואג גם לגר, ליתום ולאלמנה. דווקא עכשיו בעידן פוסט מודרניסטי שמקדש את האינדיבידואליזם, החברה האזרחית נדרשת יותר מכל .
היא מזכירה לנו שהחוסן שלנו נובע מכלכלה חזקה וביטחון צבאי אבל גם מחברה חזקה פעילה, תוססת, נותנת, יוזמת, משתפת ודואגת מתוך הבנה ברורה שעם ישראל , גם אם הגיע לנחלה והתיישב לו איש, איש תחת תאנתו ותחת גפנו, מקיים מסע חברתי משותף תמידי.
