מי מטפל במטפלות?

//

אות מתה מוגדרת בויקיפדיה ככינוי להוראה שאיש אינו אוכף אותה ככזאת. היא נחשבת משאלת לב של מנסחיה ותו לא.

היום שמעתי ראיון ברדיו של נציגת משרד הביטוח הלאומי שהגדירה זאת מצוין: הנציגה הסבירה עד כמה המשרד רואה בהכשרה בפיתוח צוותי המטפלות הסיעודיות עניין חיוני ונדרש אך משאלת לב לחוד ומציאות לחוד.

על פי דוח מבקר המדינה,  שבחן את החוזה שנחתם בין הביטוח הלאומי לחברות הסיעוד, נקבע כי החברות יכשירו אצלן רק 30% מהמטפלות. המבקר קבע כי אי אכיפת חובת ההכשרה על ידי ביטוח לאומי הפכה את הדרישה הזו ל”אות מתה”.

במהלך שלוש השנים, בהן אני מכהנת כמנכ”לית ארגון ״גישה לחיים״, הביטוח הלאומי טרם סיים לנסח מחדש את חוק הסיעוד כך שיציע מתאר פיתוח מלא לעובדים. אתם קולטים כמה זקנים סיעודיים התווספו במהלך שלושת השנים האלה? כמה עברו ידיים לא מיומנות וכמה נפטרו תחתיהן?

 

70% מהעוסקות באופן ישיר במלאכת הסיעוד המשלים הן נשים חסרות הכשרה מקצועית ייעודית, ולמרות זאת הן משמשות כ”אחר המשמעותי” העיקרי המטפל בזקן, השוהה עמו זמן ממושך אף יותר מבני משפחתו הקרובים.

פעמים רבות המטפלת משתמשת ‘באינסטינקטים טבעיים׳, וחסרה כלים ושפה שתאפשר לה גם התמודדות אישית עם הסבל והאובדן.

זהו מסע הישרדות יום יומי. העומס הרגשי המוטל על כתפיהן מהווה אחד מגורמי השחיקה ו’תשישות החמלה’ שמובילים אותנו לכותרות זועקות בעיתון של “הזנחה” ואפילו “אלימות”. מחקרים שנעשו מצביעים על רמת הכחשה והדחקה גבוהה המתורגמים לריחוק רגשי ו’בריחה’ של המטפל למקומות הביצועיים והפונקציונאליים בשגרת היום יום של הסיעוד.

מי מטפל במטפלת? מי דואג שלא תשחק? מי דואג שהשחיקה הזו לא תעבור לזקן ולא תתבטא בדרך שבה הוא מקבל את הטיפול?

 

במסגרת עבודתי בארגון, אני נפגשת עם מטפלות סיעודיות שזוכות לעיתים – לראשונה אחרי שנים בתפקיד – מפגשים שמעניקים להן כלים לשיפור ההתמודדות הרגשית והאנושית לעבודתם המסורה.

 

אני חווה את הכרת התודה שלהן בכל פעם מחדש כשמישהו נעצר לרגע ומאזין להן ונותן להן כלים, מידע והזדמנות לחיבור בין העשייה הטכנית (Doing) לבין השהות עם הזקן (Being); מאפשר להן ‘מקום’ ללבן סוגיות יום יומיות מנקודת מבט אישית ולהבין את האינטראקציה עם הזקנים מנקודות מבט חדשות רגשיות, רוחניות וחברתיות. כל זאת בתוך קבוצת התייחסות קולגיאלית עם “אלה שמבינות אותי ויודעות על מה אני מדברת”.

הן לא מפחדות לדבר על שום דבר סוגיות כגון סוף חיים, דעיכה ואבדנים מצטברים, מורכבות הטיפול בחולי דמנציה, תקווה, התמודדות עם בני משפחה, צמצום כעסים תסכולים  ועוד . כל מה שצריך זה לאפשר את התקציב. כי היום זה “הם”, מחר זה ההורים שלכם ומחרתיים (וכן הזמן רץ) זה אתם.